שתיים לפנות בוקר, דצמבר, אחרי יום מפרך של חזרות וחצי בקבוק
עארק, אני ודין (שם שמור במערכת) מגיעים אל פתח ביתה בראשל"צ
(אני מר"ג). אני מחנה את הרכב בגלישה אל עבר המדרכה ושם לב
שהמדרכה נטולת מכוניות.
דין היא הפרטנרית שלי בהצגה קומית ומגלמת את אשתי. היא יפת
תואר, גבוהה, עיניים ירוקות גדולות וחזה שופע... מעבר לזה, מה
שהכי הדליק אותי אצלה זאת העובדה שהיא סופר אינטיליגנטית
ושחקנית בחסד עליון.
בין כל הטקסטים האין סופיים שהיה עלינו ללמוד הייתה גם סצינה
אינטימית של נשיקה לוהטת ופה אני מחזיר אותנו לסיפור שלי.
אהמ... שתיים לפנות בוקר, דצמבר, ברכב שלי, מול הבית של דין.
זאת הפעם הראשונה שאנחנו "עושים חזרות" על הסצינה, העניינים
מתחממים, תרתי משמע, מתחממים כך שאדים כיסו כל חלקת ראייה טובה
ברכב.
בין נשיקה לליטוף למגע וצחקוקון של מבוכה בתולית אני מדליק את
המערכת, מכוון על גלגל"צ (איך לא הבאתי מוסיקה?!) ואנחנו
חוזרים בחזרה לחזרה...
לאחר שעתיים, בערך בארבע בבוקר, כשכבר היינו סגורים על הסצינה
מקדימה, מאחורה, לצדדים ולעומק, במבט מזוגג, אנחנו מנשקים
נשיקה ארוכה ולחה אחד לשנייה ונפרדים לשלום.
מתניע את הרכב, מכניס לרוורס ו... בום!!! וואן לבן, גדול
ומכוער שכנראה נעמד מאחוריי מבלי ששמתי לב בגלל האדים
והמוזיקה. דפיקה על החלון, אני פותח, דין בטון מבוהל ובמבט
מפוחד משהו אומרת "יש פה מישהו, הוא אומר שתצא החוצה..." כמו
שכבר קרה לי לא פעם אחרי חצי בקבוק עארק, היה לי נוהל קבוע
למקרים מסוג זה, אז אני לוקח את "פנקס התאונות והדפיקות להחלפת
פרטים" הקטן שלי, יוצא מהרכב (שעדיין מונע) ורושם את מספר
הוואן. בין לבין אני מבחין בפנס האחורי שלי שנשבר לגמרי
ובלוחית רישוי שהתעקמה קצת בוואן.
מולי עומד גבר, אני מניח שבשנות העשרים המאוחרות לחייו, נמוך,
שחום עור ורחב (משרירים). מאוד מאוד רחב...
"תגיד לחברה שלך שתעלה הביתה!" אומר לי המיני-בר הזה. שאלתי
אותו כלא מבין "מה?מה להגיד לה"? השרירמוך חוזר ואומר (אך הפעם
בטון קצת יותר "מחלחל") "ת ג י ד  ל ח ב ר ה  ש ל ך  ל ע ל ו ת
ה ב י ת ה ! ! !" אני נכנע, הוא רחב מדי, חמום מוח מדי וחוץ
מזה "חושיי העבר המפוקפק משהו שלי" אומרים לי שזה כנראה לא
ייגמר בהחלפת פרטים סטנדרטית.
דין עולה הביתה, אני פותח ואומר "אחי, תראה, לי נשבר הפנס, לך
לא קרה כלום", "אל תקרא לי אחי לפני שאני שופך אותך פה על
הכביש, רוצה מכות?" הוא שואל (ואני שואל את עצמי, יש מישהו
שרוצה...?) אני עונה בחיוך אשכנזי נבוך ומפוחד "גבר, תירגע,
נחליף פרטים..." " אל תקרא לי גבר ואל תצעק!!! רוצה מכות?"
אוקיי, אני מודה, אני מודה! כשאני שתוי אני נוטה לדבר בווליום
קצת יותר חזק, אבל אני נשבע שכשדיברתי אתו, דיברתי בטון
שמרדימים אתו תינוקות.
"אתה יודע מי אני?" הוא שואל ועונה לעצמו, "אני רוברט
הקווקזי." פששששששש, הבן אדם מציג את עצמו, אני חושב לעצמי,
ממש סוג של ג`נטלמן. אז אני עונה: "כן? אני גיל... הפולני...
נעים מאוד...?"
מכאן והלאה הכול קרה מהר יותר מאיך שאני עושה סקס (סתם, סתם
אני לא עד כדי כך... או שכן...?). "רוברט הקווקזי" מנחית עליי
את מלוא חופן הכאפה בנדיבות ולפני שאני מספיק לומר "דובי גל"
שפריץ של דם ניגר מפי (מגניב כזה, כמו ברוקי). אני זוכר שרק
דבר אחד רץ לי בראש באותו הרגע, ה ה צ ג ה!!! אסור לי בתכלית
האיסור לעלות נפוח שפתיים לבמה (זה לא מסתדר עם הדמות...) שלא
לדבר על... למות!
כמו מתוך חלום, מעברו השני של הכביש מגיחה דין, מסתבר שהיא לא
עלתה הביתה וכמו סוסה על אביר לבן היא צועקת לו "עצור!!!"
כפארה עליה. למרבה הפלא, הבן אדם חודל ונמנע מלעשות בי לינץ'
של בן אדם אחד. "למה בידיים? אתם לא יכולים לסגור את זה יפה?"
היא פונה אליו פנייה נרגשת. עכשיו, לאחר שלא נותר לי דבר חוץ
מהאגו ומהעין הנפוחים שלי, כבר ידעתי את הטקסט שלי ואני פונה
אליה בתקיפות. "דין, עלי הביתה." "תתקשר כשאתה מגיע הביתה",
היא סוגרת ועולה (הפעם באמת). אוי, איך שמצטערים על דברים
שנייה לאחר שאומרים אותם... רוברט תופס אותי בצוואר ולוקח אותי
אל אחורי הוואן הלבן, הגדול והמכוער שלו ובחצי עין (שעוד נשארה
לי...) אני מבחין בסכין שאבאריה (שזה כמו מנג'טה, רק של
דרוזים) בפנים הז'קט שלו.
"להיות או לא להיות..." זאת הייתה השאלה שרצה במוחי, רק שהפעם
אני מדמיין את עצמי לא בתור המלט אלא בתור הגולגולת שהוא מחזיק
במונולוג הנ"ל... להיות!!! מבלי להבין עד עצם היום הזה איך
עשיתי זאת, אני נותן לו אגרוף בבטן, הוא מתקפל, מפה ועד ברכייה
לפנים הדרך הייתה קצרה ומשם עד זינוק דרך החלון לרכב שלי (שאני
מזכיר לכם, מותנע) הדרך הייתה רק כמה ננו-מטרים...
כמו בסרט הוליוודי דל תקציב (ממש דל... משהו כמו 1%) מתחיל
מרדף, רוברט אץ רץ אל הוואן ואני כבר חצי ק"מ או ק"מ לפניו...
עומד (היה אדום...), רועד עוד מהאנדרנלין שזורם בעורקיי, אני
מבחין בוואן דולק מאחוריי ומאיץ... ומאיץ... אני אומר לעצמי
"כנראה שהוא לא למד לקח הממזר..." אבל אז הגעתי בשבריר שנייה
למסקנה שלא אני אלמד אותו, אז הדבקתי את דוושת הגז לרצפת הרכב,
שרפתי את האדום ודהרתי קדימה. המרדף נמשך בדיוק שני ק"מ, עד
היציאה לאיילון, כשניערתי אותו מעליי (כפרה על הרנו 19 מודל 94
שלי...).
יום למחרת אני פוגש את דין בתיאטרון וכמובן מתחיל להתרברב
בסיפורי גבורה, מה שמזכה אותי בעוד כמה ליטופים בעין הכחולה
וחזרות בלתי נשכחות על כמה סצינות אינטימיות (שמשום מה לא היו
במחזה...). אבל משהו בי מאוד לא רגוע, מאוד לא שקט, נוכח
ההשפלה והמבוכה שעברתי בבוקר. אני חושב לעצמי "אני צריך
לנקום". אפילו חשבתי להצטייד באביזרים כגון" שאבאריות"
ואגרופנים בעצמי ולחכות לו באותו המקום בלילה... אבבבבבל...
הייתי ממש עייף, אז ויתרתי...
שבועיים וחצי עוברים, הסימנים עברו (לפחות הפיזיים), ההצגה
עלתה והייתה מצוינת (בייחוד סצינת הנשיקה), אני ודין כבר סוג
של ביחד והיא באה לחיפה, לבית הוריי, ביחד עם שאר חבריי
מהמרכז, לחגוג את מומולדתי ה-25.
יוצאים, מבלים, שותים, שוכבים... אך סיפורנו ממשיך בנסיעה חזרה
מחיפה למרכז. הדרך הייתה מוצפת, סופות רעמים וברקים שלא נראו
כמותם מאז עידן הקרח השתוללו על כביש חיפה תל אביב וכל הדרך לא
עברתי את ה-40 קמ"ש (בקטעים המהירים, אבל אני? אני
מבסווווווווווווט, מוזיקה ברקע, דין לצדי, המזגן על חום, מי
צריך יותר מזה?).
הנסיעה עברה בשקט ובצורה חלקה, אך לדאבוני, חלקה מדי...
כל הדרך עברה כמו חמאה עד שהגענו לפי גלילות, שם... יש
רמזורים! נשיקה קטנה עם דין, רמזור קטן אדום, ברקס (לא קטן)
ומכה (ממש אבל ממש לא קטנה) ברכב שעמד לפניי באדום ונכנס ברכב
שעמד לפניו, שנכנס ברכב שעמד לפניו, שנכנס ברכב שעמד לפניו וכן
הלאה ו...
וכמובן, בנוהל, "פנקס התאונות והדפיקות להחלפת פרטים" שלי שוב
יוצא מתא הכפפות ואנחנו שנינו (אני והפנקס) עושים את דרכנו
בגשם זלעפות אל עבר הרכב הראשון שנכנסתי בו. משום הגשם וההלם,
כל הנהגים והנוסעים הנפגעים מהתאונה נשארו עדיין ברכבם. אני
הראשון שיצא לברר מה כבר עוללתי הפעם...
המחזה שראיתי היה מצמרר כל סטודנט עני ורש ומרושרש. חמישה
רכבים, עומדים באמצע הכביש הראשי ונראים כמו מכוניות צעצוע של
ילד היפראקטיבי עם נטייה קשה לאלימות. בקיצור, טוטאל לוסט.
דפיקה על החלון, החלון נפתח, זוג מבוהל וחיוור יושב שם בחוסר
מעש ומביט בחלל הריק. "מה קרה?" שואל אותי הגבר שיושב בכיסא
שליד הנהגת. ואז, קרה משהו, מין התערבות עליונה, אימפרוביזציה
שהבמאי שלי היה גומר ממנה, הצצתי ב"פנקס התאונות והדפיקות
להחלפת פרטים" הקטן שלי ועניתי בקור רוח מושלם "וואן לבן, גדול
ומכוער, נכנס בי וברח" אבל הספקתי לרשום את המספר שלו...
החלפנו פרטים ו"תרמתי" את המספר של הוואן של רוברט ה"קווקזי"
לזוג ההמום. מן הון להון הביטוח עשה את שלו והגיע יחד עם
המשטרה לביקור קטן אצל ידידנו הותיק שבדיעבד הבנתי שהכחיש,
התנגד, מחה ונעצר על תקיפת שוטרים...
בפעם האחרונה שנפגשנו, רוברט ואני, הוא נדר לי שהוא עוד יהרוג
אותי, אבבבבבל זה היה בתחנת המשטרה, מול השוטרים, וזה גרר
אחריו עוד תלונה ועוד מעצר של רוברט המסכן. כשעברה שם אחת
השוטרות שהייתה עדה למחזה ושאלה אותי "מי אתה בשבילו?" חייכתי
חיוך אשכנזי נבוך ומפוחד ועניתי "בשבילו? אני גיל 'הפולני'
צימרמן. ;-)