אספתי את שברי הזכוכית שעוד שכבו על הרצפה. הבטתי בשעון החול
שריחף מעלי. ויכולתי לחשוב, אלוהים, כמה זה רחוק. אבל במקום זה
נאטמתי ומוחי התרוקן.
זחלתי מתחת למיטה, לאסוף גם את החלקים הקטנטנים שתמיד מתפזרים
לכל הכיוונים ומחפשים בית חדש, גם אותם נעלתי חזרה.
התרוממתי רק כדי להרגיש את הדם מתמתח במורד ראשי ופתחתי
עיניים.

שוב ישבתי בארוחת ערב, שלישי עם המשפחה. הזכוכיות עוד התפזרו
במוחי אבל נעטפו לאט לאט, בעוד אני התעסקתי יותר ויותר בביצה
שמולי.