החיים, מסתבר, פתלתלים ולא צפויים בדיוק כמו אפעה נרגן במיוחד.

אני יושבת עם אמא בסלון ומסביבנו קופסאות מלאות בתמונות ישנות.
תמונות בשחור לבן, תמונות בספיה, אנשים רציניים, צוחקים,
תינוקות וחיוכים.
אני מסדרת את השושלת הנשית שלנו בטור ודורשת את כל הסיפור. אמא
לא אוהבת לספר. היא מעדיפה לרפרף בינות לתמונות, להתכנס לתוכה
עם המבט הזה של מה היה קורה אילולא האיש והשפם - במקרה שלנו,
כל הגברים במשפחה.
סבתא הייתה אישה יפה. כוכבת. אבל גם האישה הראשונה בעיר
שהתעקשה ללמוד לימודים גבוהים במקצוע גברי ואפילו לעבוד בו.
בינות לשדות הפרחים הטווטונים היא נפלה מדממת לרגלי ליבו של
גבר יפה תואר ונשוי. הוא זלג אליה בעצמו והתחיל לארוז מזוודות.
אבא שלה, איש ירא שמיים ומזוקן כדבעי בדרכם של בעלי בית מרזח,
ציין כי רק ביום בו תהפוך הירמולקה שלו לגינה תלויה יתכנס הזוג
תחת חופה וקידושין. סבתא חיכתה והירמולקה דהתה אבל גינה אין.
המחנק, העצב והאכזבה פתחו בחריקה צורמנית את השער לסבא שלי.
סבא היה סוייחר משופם, נמוך וחסון. הוא היה מניח את היד על
הקיר והלבנים היו הופכות לזהב. סבא היה איל טקסטיל מגובה בטבעת
זהב על הזרת, שעון זהב כבד וכובע דמוי פדורה שנח על שערו
המקליש ברישול מתוכנן. הוא חיזר וחיזר. 2000 פרחים אח"כ ושני
מעילי פרווה, סבתא נכנעה ואמרה כן, קצת מאהבה והרבה ממחנק.
בדרכה העקשנית היא חינכה את עצמה לאהבה.
ביום בו תרנגולת מרושעת כרבולת הצביעה עבורה על השיקסע שסבא
טיפח מהצד היא הרגישה הכי אנה קרנינה ובצעד נחוש גררה את ילדיה
הקטנים ואת עצמה היפה לתחנת הרכבת כדי לזרוק את עצמה, פרווה
והכל, תחת גלגלי הקטר. על הרציף, בתוך כל ההמולה היא גילתה שלא
באמת איכפת לה. היא גם גילתה שבין שתי מלחמות עולם - היא עדיין
תקועה. היא חידדה מרפקים בהכנעה ופשוט נשארה. שואה והכל.
המלחמה התנפצה אל סופה ושניהם עלו לארץ. זקנים ומפוכחים. סבא
נראה כל כך קטן בלי טבעת, שעון חליפה ושיקסע בלונדינית. סבתא
פרחה. סבתא יצאה לעולם החדש וסבא נגרר אחרי בלון החמצן הירוק.
הוא פתח בסטה בשוק הערבי ומכר קומביניזונים וכובעי טמבל
במחירים מופקעים. התמקח בנשימה חורקנית על החור שבגרוש. אחרי
כמה שנים סבא ויתר ונפטר.
סבתא חייתה עוד שנים ארוכות עם זיכרונות אהבה מטושטשים ורכים
שצבעו את החיים שלה בכל צבע בהיר אפשרי. פניה זהרו וצחוקה
התדרדר משיפולי בטנה והתפזר על רצפת הבית. בפניה לא היה ולו
קמט אחד. אף פעם.
היא הלכה לאין סוף בשלווה נטולת צינורות פלסטיק, והלכה לחפש את
אהובה בשדות התכולים. היא מנצנצת מעל לראשי ומכוונת בסבלנות
אוהבת את כל ניסיונותיי לחזור על הטעויות שעשתה.