ישבה בבעתה מול המחשב, היחיד שיכול לספוג את כל העצבים, הכעס
והתסכול שהיו לה. היחיד שלו היא יכלה לומר הכול, לכתוב, בלי
כחל ושרק. ידוע שכתובת האיי פי לא אומרת שום דבר לאף אחד וזה
לא היה משנה לה גם אם כן.
היום היה היום הגרע ביותר. כלומר - בחודשים האחרונים זה נהיה
יותר ויותר גרוע, ולא הייתה לה על זה שליטה, והכול התנקז היום.
כל העצב, התסכול, הכעס והעצבים שהיו לה.

היא כל כך הרבה זמן רוצה לבכות, ולא יוצא לה. ממש כמו בן מתבגר
היא מפחדת לבכות. פחיתות כבוד, חושבת. וזה לא שהיא לא מנסה.
היא פשוט לא מצליחה להתחבר למקום ההוא שמביא מתוכו את הבכי.
הדמעות של הנשמה.

הדלת הנטרקת וההודעה "אנחנו עולים למעלה" היו אמורים להוות את
תחילת הבכי, ההתנקות הזו שהיא צריכה, כי אחרת פשוט לא תשתחרר
מזה. אבל היא לא מצליחה. משהו בה נסתם, נסגר, כמו פקק, כמו
משהו שעומד שם ולא רק מונע ממנה את ההתפרקות אלא גם מונע ממנה
להתחבר לאנשים, להתקשר.
זה לא סתם שהיא מתנהגת בקרירות לכולם הזמן האחרון. אפילו
כשמתחילים אתה איכשהו תמיד זה מנווט ל"היה נעים לראותך" וביי.
בלי המשך, למרות שיכול היה להיות לה, ולו, ולהם.

וכל כך הרבה זמן היא רוצה לנפוש, ליהנות מהחיים. חשבה שאם תצא
לכמה ימים הכול יסתדר. אולי הבכי יבוא. אולי תהיה שמחה שוב.
אולי תוכל להיקשר, להיפתח.
אולי תוכל לאהוב שוב, ולא רק לנסות ולהיזכר בתחושות. אולי
האדישות לא תהרוג אותה שוב.

מחר זה היה אמור לקרות. הנופש. חשבה שנופש מבריח בעיות ושכחה
מה קרה בפעמים הקודמות כשניסתה להעלים את החיים. הכול בא
והתנפץ לה מול הפנים בקול רעש גדול.