אני בוהה בתקרה
ממשיך לנגן את אותה מנגינה
הכלואה בראשי
חוזר ומספר על אותה נסיכה
שכבשה את לבי
שוכב לבד
בין שמיים וארץ
מחפש את שמותר ושאסור
בודק את הקיים והברור.
מוצא את החבוי ונסתר
שוכח שאפשר.
תלתל על מצחך
אגל טל של בוקר.
שמלתך מתנפנפת
ברוחות הסתיו הפראיות
חיוכך חתום, חקוק באבן.
את לובשת שחור
דמעתך מגששת
בין ריסייך ללחייך
ואני קורא לך,
זועק לשמך
אך את אינך שומעת עוד.
אנשים עצובים מחבקים אותך
מדברים עליי - על אבדן.
הם לא מבחינים,
הנה אני כאן.
קצת חבול, עטוף לבן
חשוף לקור ולא מוגן
חושב עלייך ועליי,
חולם אותך בזרועותיי
ולא יכול לגעת. |
