חלק שני ביצירה בת 9 חלקים.
לחלק הראשון: http://stage.co.il/Stories/537250069
והדחף הזה, החזק יותר מכל מה שהכרתי, הדחף הלא מסביר פנים, אך
לעתים כל כך מוכר. הדחף השחור, הוא הציף אותי.
אני בת חמש, אני לא יודעת מה אני עושה, אבל אני לוקחת את האודם
החדש והיקר של אימא, ומקשקשת על המראה. ועל הפנים. ועל הבגדים
הלבנים והחדשים. זהו. נגמר האודם היפה, נגמר.
יומיים לפני יום הולדת שבע. אני מחטטת בארון של ההורים, מחפשת
את המתנה שלי, שהם מחביאים תמיד. מצאתי משהו. קופסה קטנה. אני
פותחת אותה. יש שם תליון לב זעיר, מזהב טהור, קורץ לי בזוהר
עדין. אני מיד מחזירה הכול חזרה, מתרגשת. אבא ואימא רבים למטה.
היא כועסת מאוד. הוא אומר לה משהו, וכנראה כדי להוסיף ולהוכיח,
הוא אומר "אבל את לא יודעת! אני קניתי לך את התליון שרצית כל
כך... מתוקה, אחרי כל כך הרבה שנים, אני לעולם לא אשכח..." היא
מסתכלת עליו בעיניים נדהמות, ומיד הכול נשכח. אך רק אני לא
שוכחת. עוד באותו ערב, אני רצה למעלה, חוטפת את הקופסה מהארון,
מוציאה את התליון, וזורקת לשירותים. נצנוץ אחרון של זהב נעלם
עם המים...
אני בת שמונה ותשעה חודשים. אני כועסת. לא - אני זועמת לגמרי.
איך הוא מעז להזכיר לי אותם. איך הוא מעז. הוא עם הגב אליי.
אני מחזיקה את הסכין ביד, מאגרפת אותה חזק... אך אני מרפה,
בדיוק רגע לפני. אני רק בת שמונה ותשעה חודשים. אני לא מבינה
מה אני עושה...
אני בת 13. בחורשה השקטה ליד הבית. סוף סוף אני לבד, אתו, והוא
מסתכל לי בעיניים. והוא מספר לי דברים. גורם לי לחייך, אחרי
הרבה מאוד זמן. ואז הוא אומר משהו, בטעות. עוד לא מספיק
להתנצל. מחייך בחולשה, מבין. ואני, נוקשה פתאום, בקול לא שלי,
אני אומרת, "תשתוק, אידיוט. שלא תשלה את עצמך לרגע שאני באמת
מתכוונת לזה. מעולם לא רציתי אותך. תסתלק." והוא קם, לאט, והוא
הולך, ואני מביטה באדם היחיד שהצלחתי לאהוב לגמרי, בשלמות
כזאת, אני מביטה בו מתרחק והולך.
אני בת 16, ו-
לא!
אני לא אראה עוד מזה! אני לא ארשה לזה לקרות!
מה קורה? מה זה כל הדברים האלה? מדוע אני רואה אותם שוב? זה
בכלל לא נכון... אני... אני לא הייתי עצמי בכל הרגעים האלה,
בכלל לא חשבתי, לא התנהגתי כמו מישהי נורמלית. זה היה... זה
היה הדחף הזה, הנורא המרושע שגרם לי לעשות הכול. אני לא... לא
התכוונתי...
אני כמעט בוכה. כמעט שוב. אני מצטערת. קר לי מאוד...
אני הייתי רעה. רעה. ואיומה. ופגעתי בכולם, ובעצמי, וחלק לא
יודעים, אין להם מושג, ואולי הם כבר לעולם לא ידעו... ומעולם
לא הצטערתי, לא ביקשתי סליחה, מעולם לא חשתי חמלה.
מעולם לא סלחתי לעצמי.
ואני שם, בעיניים פעורות, מבינה מה עשיתי כל השנים האלה.
מבינה שהדחף, הדחף השחור, כמו הדלת, הוא החטא.
החטאים שביצעתי בחיי.
איך יכולתי? כיצד הייתי מסוגלת? אני נרעדת למחשבה, נזכרת
בדברים הנוראים באמת שעשיתי, אלה שבאו בגיל יותר מאוחר. שחשבתי
שהם בסדר. או שלא חשבתי בכלל. לא הרגשתי דבר. לא הייתי...
אני.
מעולם לא התמודדתי.
מעולם לא תיארתי לעצמי שהם יחזרו אליי שוב.
הדלת השחורה. מעולם לא פתחתי אותה לפני כן. לא הייתי מוכנה.
הדלת השחורה שלי הייתה איומה ביותר. לכל אחד יש דלת שחורה.
סודית, דחוקה אל הקיר, מוחבאת בנסתרות הנפש. ואיש אינו פותח
אותה.
אני פתחתי.
הייתי אחוזת הלם. משותקת מאימה. עמדתי, פניי עדיין לדלת השחורה
משחור, מתנשמת ומתנשפת. שנאתי את עצמי.
תמיד, בעצם, שנאתי את עצמי.
לא הייתי מסתכלת במראה לעתים קרובות. אמרו לי שאני יפה. העריצו
את שערי השחור, החלק, הארוך. עיניי היו ירוקות. אפי היה מעט חד
מדי, מעולם לא חיבבתי אותו. שפתיי חיוורות ודקות. לא מראה נהדר
במיוחד. זאת הייתה אני, אך מעולם לא אהבתי אותה.
לפעמים חשבתי שאני משוגעת. שאני מטורפת על כל הראש. שאני רעה
בכל כולי. כעת יכולתי להבין מה היו הרגשות האלה, החטאים שלי.
אם הייתי משיגה דבר מה כמו שצריך, הייתי גאה בעצמי. גאה מאוד.
אבל רק לחלקיק שנייה הרגשתי כך, שכן, רגע אחרי כן, התחיל מוחי
לנתח בקדחתנות את כל הדברים שיכלו להשתבש, השתבשו, או בוודאי
ישתבשו בעתיד. כל אלה אשר מנעו ממני את השלמות...
חייכתי באמת רק עד גיל שמונה. ובגיל 13, הפעם היחידה ההיא. ולא
חייכתי. התחלתי לתעב חיוכים.
ידעתי מי אני, כמעט בדיוק. כל חלק באופי שלי, במראה, הכרתי
הכול. אך זה לא אומר שאהבתי את זה. לא.
וכעת, עומדת מול דלת החטאים, חסרת אמונה אך יודעת ומפנימה יותר
מתמיד, כעת -
שנאתי את עצמי יותר מכול.
המסדרון הזה.
האם נידונתי להלך בו חסרת ייעוד לנצח?
ובכל זאת...
משהו בירכתי מוחי הציק לי. משהו על המסדרון הזה. "דבר אינו
מקרי בחיים", נהגה אמי לומר.
אימא. כאב חד פילח את לבי.
ובכן, היא תמיד צדקה. מה שלא תהיה הסיבה לכך שאני מהלכת כאן,
ספק מתה ספק חיה, היא קיימת.
יש סיבה.
ומשום מה, עובדה זו עודדה אותי במקצת.
"סיבתיות", היה אומר אבי, "היא תכונה מיוחדת. יש לדעת כיצד
להתמודד אתה. לתת לה להנחות אותך, אך לא להשתלט עלייך לגמרי".
אני הייתי סיבתית-אובססיבית. חיפשתי תשובות לכול. לא הסתפקתי
בקצת. שלמות. רק שלמות. לא פחות מזה. הסיבתיות שלי, הכמיהה
לשלם ביותר -
הן שהכשילו אותי בחיי.
וכעת אני כאן.
'לפחות עם סיבה', הזכרתי לעצמי.
פעם שמעתי משפט מעט מוזר, האומר: "כל אדם אחראי לאושרו שלו".
לא הבנתי, בהתחלה. כאילו אנחנו חייבים לדאוג שנישאר מאושרים.
שלא נשקע בדיכאון. כבר הייתי בתוך זה. עמוק בפנים. ועדיין לא
חשבתי שזה רע ממש.
האם המשפט התכוון לכך שאין באפשרותם של אנשים אחרים לגרום לנו
להיות מאושרים?
אינני יודעת.
אני הייתי דוגמה סותרת למשפט. סותרת ביותר. פסימית, דיכאונית,
מדוכדכת עד כדי ייאוש, כמעט שנולדתי כך, מעולם לא ידעתי לעודד
את עצמי. לא במתכוון. לא ידעתי לגרום לעצמי להיות מאושרת. היה
צורך באדם אחר בכדי שכך יקרה.
תלותית, למרות שסירבתי להודות בכך.
תלותית באושר של אדם אחר.
אבל מדוע? הוריי בדרך כלל היו אנשים מאושרים. לא תמיד, כמובן.
היו תקופות קשות. גם לפני שנולדתי, אני, בתם היחידה.
התפוח והעץ כלל לא דומים, מסתבר. ובכן - ברור! הם מעולם לא
נראו כך...
משפטים מרגיזים.
אפילו כאן הם לא מפסיקים להציק לי, במסדרון האטום הזה.
המשכתי ללכת.
מראות דלת החטאים עדיין הבזיקו במוחי. אחרי כל הזמן הזה, רק
עכשיו, רק כעת, הייתי מוכנה אולי לוותר על גאוותי. להודות
בטעויותיי. להתנצל.
אך נדמה היה, שזה כבר מאוחר מדי. "לעולם לא מאוחר מדי". עוד
משפט מעורר חמה. הרי אני כאן, כולי לבד, ומעולם לא התנצלתי.
מעולם לא. ואין הזדמנות שנייה.
הדלת השחורה שאבה ממני את כוחותיי. התהלכתי כפופה מעט, רגליי
נשרכות מאחור, אך עדיין מובילות אותי קדימה. לאן שזה לא יהיה.
קירות המסדרון היו לבנים. ללא כתם עליהם. מצוחצחים מעצמם.
חלפתי על פני עוד דלתות, מימיני ומשמאלי, ולא הנדתי עפעף. לא
ייחסתי להן כל חשיבות.
ואז, הבחנתי במשהו שהפריע ללובן הבוהק, לשלמות - הו, השלמות.
האומנם פגשתי בה סוף סוף, ואפילו לא שמתי לב? של קירות
המסדרון.
כתם גדול, מלוכלך וצבעוני על הקיר.
אין יותר שלמות.
בעיניי, הכתם היה נורא. מקושקש, כמו השפריצו אותו מתוך חביות
צבע, חביות של כל הצבעים, חלקם דהו, חלקם עוד טריים. כתם עצום
שלכלך את הקיר הלבן.
לקח זמן עד שקלטתי שהכתם זה הינו בעצם דלת.
דלת???
כן, דלת. הידית הייתה כל כך מוסווית בתוך כל הצבעים שבקושי
הבחנתי בה. מעניין, דלת שכזאת.
תוהה מה אמצא מאחוריה, פתחתי אותה.
כמו כבר ידעתי מה יקרה, אימצתי את מוחי וציפיתי למראות
המבזיקים שיחלפו למול עיניי. אך אלו איחרו לבוא. במקומם,
הרגשתי עצמי שוקעת בתוך תהום אינסופית של צבעים מתערבבים.
מתערבבים מעלה מטה, ימינה שמאלה ובסיבובים. התחושה הייתה מוזרה
- הרי ידעתי שאני שוקעת מטה, אך באותה מידה יכולתי להסתובב
במהירות מופרזת או לקפץ מעלה מטה בתוך כל הבלגן.
לא היה ברור לי כלל וכלל כבר מה זו הדלת הזו שנקלעתי אליה כמו
בטעות.
ואז, לאט לאט, אולי מפני שהצבעים החלו נרגעים ואולי מפני שאני
פשוט הסתכלתי יותר טוב, התחלתי לראות דברים. ראיתי אנשים, ואת
עצמי בעיקר, במצבים מוזרים. בהתחלה לא הבנתי איך כל זה מתקשר
ולמה. מה כל כך מיוחד באירועים האלה שבהם אני נראית ורואה? הנה
כאן, אני בת שמונה וקצת, ממש כמה ימים אחרי ההודעה. אני מדלגת
לי בדשא שליד הבית, שמחה, קוטפת פרחים יפים, ואז רצה מהר הביתה
להראות לאימא. אני פותחת את הדלת בתנופת מרץ, קופצת פנימה
ופתאום - אני נזכרת. הם אינם. הם כבר לא כאן. אבל אני בטוחה
ששמעתי מישהו בבית... הם היו כאן רק אתמול...
לא הבנתי, לא זכרתי, לא ידעתי מה להרגיש או מה לעשות.
הייתי מבולבלת.
דלת הבלבול.
דלת הבלבול הותירה אותי ריקנית יותר מתמיד. בתחילה התחוללה בי
סערת רגשות, הופיעו פתאום מחשבות, ציפיות, כל הדברים שהיוו לי
חלון לחיי שהשארתי מאחור -
ואז הם נפסקו.
התחלתי לחשוב מחשבות כמו "בשביל מה כל זה?" הרגשתי הפכה חמוצה
ועוינת. אני שונאת את המקום הזה.
ולמרות זאת, ואולי בזכות זאת, המשכתי ללכת, גוררת עצמי עוד
ועוד קדימה.
אחרי זמן מה של התהלכות מתמשכת, בעודי חולפת על פני עוד כמה
דלתות, הגעתי למסקנה שאני כישלון. כישלון מוחלט. הנה אני, במין
מקום מוזר ומסתורי שמביא לפני את כל חיי שחייתי, ובכל זאת אני
מרגישה חוסר סיפוק משווע. מה עשיתי בכל החיים האלה? לאן הגעתי
ב-21 השנים שבהן התהלכתי על פני האדמה? האם עוד אוכל לחזור,
לתקן, להמשיך? ומה, מה אני עושה במקום הזה בכלל?
התעמקתי בהרגשה הנוראה, ולא שמתי לב כלל שמספר הדלתות מסביבי
מתמעט. קודם לכן בכל כמה צעדים שלי הייתה מופיעה דלת, לשמאלי
או לימיני ולעתים בזוגות, אך כעת, כעת ההליכה הייתה די ארוכה
עד שדלת נוספת הייתה מתגלה אי שם באופק המסדרון.
המשכתי ללכת.
אולי כדאי שאפסיק? שאחדל מן ההתהלכות המגוחכת הזו? בדיוק
כשעברה מחשבה זו בראשי, הופיעה פתאום לימיני דלת.
אבל לא בדיוק דלת.
בהתחלה, היה נדמה לי שאני בוהה אל תוך השמש עצמה. כל כך מסנוור
היה הזוהר שבקע מתוך הדלת, הילתה כל כך גדולה וחייכנית. צבעה
הזהוב והיפה קסם לי, ופסעתי צעד לעברה. כמו ידעה את שעומד
להתרחש, זהרה הדלת באור חזק עוד יותר, קורצת לי להמשיך ולהתקרב
אליה. הושטתי ידי קדימה, נגעתי בידית הנעימה ופתחתי את הדלת.
מיד נבלעתי בתוך כל הזוהר הנהדר, ותחושת סיפוק מופלאה התעוררה
בתוכי. הרגשתי נפלא. הרגשתי כאילו טיפסתי כל הדרך לפסגת העולם
וכעת איש לא יוכל להוריד אותי ממנה.
ואז, כצפוי, מראות הבזיקו לפניי. ראיתי את ה-100 הראשון
שקיבלתי בחיי, בכיתה א'. 100 בחשבון. כמה ששמחתי אז...
ראיתי את הציור המיוחד שציירתי בשיעור אמנות, ציור שהשקעתי בו
שבוע שלם, נתלה על הקיר בכיתה...
ראיתי את הבובה תמי החמודה שקיבלתי ליום הולדת תשע ממיס
אוולין, ואיך שתפרתי לה שמלה אדומה עם סרט. כל כך קשה עמלתי על
השמלה, תפרתי וגזרתי וגם התחלתי מחדש כשלא הצליח. רציתי שיהיה
מושלם...
ראיתי את הסכין הראשון שהשחזתי לבדי בחיי. את המשימה הראשונה
שיצאתי אליה, משימה שאחוזי ההצלחה בה היו 100% שלמים ומושלמים.
המשימה שדרבנה אותי להמשיך...
פסעתי אחורה ויצאתי מהדלת. הייתי שלווה. כמעט מאושרת. ולא
האמנתי. בדיוק כשהייתי צריכה אותה, בדיוק כשהזדקקתי לה כדי
להוכיח לעצמי כמה השגתי ולאן הגעתי, היא הופיעה.
דלת ההצלחות.
אחרי הכניסה לדלת ההצלחות מצב רוחי השתפר באורח מוזר. אינני
כישלון, אמרתי לעצמי בנחרצות, בקול גובר.
אינני כישלון!
אינני... אינני... הרגעתי את עצמי ונשמתי עמוק. הרגשתי מעין
שקט פנימי, שלווה נעימה.
ועדיין, משהו הפריע לשלווה הזו. משהו שהסתתר אי שם בתוך לבי,
קבור, מוטמן, נשכח. מוצפן כל כך בשקט שכמעט ולא הבחנתי בו. אבל
הבחנתי.
משהו.
לא יודעת.
סוד.
התהלכתי מעט מוטרדת, הרגשתי נעכרת.
למרות שהרגשתי קודם לכן השתפרה פלאים, בכל זאת הנחתי לאותו דבר
קטן ומטריד להטריד אותי. והיו שם עוד כאלה. נשאתי אותם בפנים,
עמוק כל כך שהם הפכו חלק ממני, חלק מהווייתי. את כל חיי ביליתי
במחיצתם ורוב הזמן, רוב הזמן לא ידעתי.
סודות.
שקרים.
אי אמיתויות.
מסרים מוצפנים.
וסודות, עובדות שצריך להחביא מאנשים אחרים, כל כך הרבה סודות.
כל חיי היו מעין סוד אחד גדול ומסובך, וכעת הרגשתי פתאום כמו
משוואה ארוכה שנפרשת על פני לוחות שלמים. משוואה ארוכה עם כל
כך הרבה נעלמים, מורכבת, קשה, נפתלת, מסובכת וסבוכה.
ובלתי נפתרת.
ובכלל, בלתי ניתנת לתפיסה.
בעודי ממשיכה כך, עם מחשבותיי רצות לאורך חוט המחשבה שבמוחי,
מוליכות אותי הלאה, רגליי נעצרו לפתע ונעמדו במקומן.
התנדנדתי מעט, מופתעת מהעצירה הפתאומית. נדמה היה כאילו רגליי
כבר לא נשמעות לי ולפקודות שאני מוסרת להן. הבטתי לצדדיי.
מימיני הקיר היה לבן ומבריק כתמיד. ומשמאלי... משמאלי הייתה
דלת. אם ניתן היה לקרוא לה כך בכלל.
בצורה שבה זה נראה, הייתי צריכה לפנות בעוד מסדרון קטן כדי
להגיע אליה. דחוסה בתוך הקיר, תקרתה נמוכה וידיתה עגולה, כזו
שמחליקה בין האצבעות ושתמיד קשה לתפוס. קשה לשמור על אחיזה
איתנה.
מוסתרת, אולי אפילו מפוחדת.
התכופפתי, פסעתי צעד או שניים, לרגע ראשי נחבט בתקרה המוצקה.
נאנקתי בכאב אך התקרבתי לדלת מבלי לעצור ולהרהר בכך. אימצתי את
ידי אל הידית, אחזתי בה חזק, סובבתי הצדה והדלת נפתחה.
וכשהדלת נפתחה, כל הסודות התגלו.
כבר אי אפשר היה להסתיר, להחביא, להכחיש, לשקר.
להגיד, כך ולא כך. להגיד, לא היה ולא נברא. כן היה, היה ועוד
נברא, והנה ההוכחה.
הכול, הכול ראיתי. את כל החיים כמעט. את כל הרגעים בחיי
שאפיינו אותם כל כך, שהצביעו על החשאיות והסודיות וכמה לא
אמיתי הכול היה.
ראיתי את עצמי עומדת מול הוריי, בסך הכל בת שבע, יגידו: צעירה.
עומדת, ידיי מוסתרות מאחורי הגב, משקרת במצח נחושה. זה לא היה
השקר הראשון שלי. וממש, אבל ממש לא האחרון. אמרתי להם שאני לא
יודעת מדוע כל הערוגות בגינה נהרסו, כשרק יום לפני כן, אחר
הצהריים, כשלא היו בבית, שיחקתי עם השכנה והכלבה ורצנו ודרכנו
על כל הגינה. "לא, אני לא יודעת", אמרתי בתמימות שנראתה
אמיתית, תמימות של ילדה בת שבע. "מי יכול לעשות דבר כזה?"
הוספתי בשאלה. ובפנים, המצפון קצת הציק, קצת נדנד, אבל לא
נורא. אימא הביטה בי רגע ואז חזרה לעניינה. הסתובבתי והלכתי,
חופשייה. המצפון שתק עכשיו, כי אני עברתי הכול בשלום.
טעות משמעותית ראשונה, הראשונה בשרשרת של רבות, שכולן הפכו את
כל חיי לשקר אחד גדול.
עוד הבזק. אני לא יודעת בת כמה אני עכשיו, אולי 16, אולי 17,
אולי בכלל 20. אני יוצאת מדלת הדירה השכורה שבעיר הצפופה (הבית
השני שלי), נועלת אותה בזריזות, מניפה את התיק על הכתף וממהרת
ללכת, כשהאישה המבוגרת שגרה בבית ליד מוציאה ראשה מחלון המטבח
ושואלת "לאן, נערתי, בשעה שכזו? ומה עם ארוחת ערב?" ושאלתה כל
כך טובת לב ואמהית שאני כמעט צוחקת. "אני חייבת לזוז," אני
אומרת וזורקת גם חיוך זוהר (ומזויף) ורצה לי לדרכי. "אני חייבת
לזוז", רק שלוש מילים, נכון, ומשפט כל כך טיפוסי, אומרים אותו
כל הזמן, וכל יום. אך כשאני השתמשתי בו החבאתי בתוכו כל כך
הרבה סודות ואמירות שמעולם לא נאמרות ולעולם לא יאמרו. לא
אמרתי שאני הולכת למשימה. לא אמרתי שהמשימה שלי היא לתחקר
ולרצוח חבר בכיר בארגון חשאי. לא אמרתי שאני עובדת כמרגלת
ורוצחת שכירה מאז שאני בת 15 וחצי. לא אמרתי שאני עושה זאת
בתור נקמה. לא אמרתי שהעבודה שלי הפכה אותי ועודדה אותי להיות
יותר סגורה, עקשנית, נוקשה, מרירה. חסרת לב, שקרנית, כבר לא
אנושית. ולא אמרתי שעשיתי הכול בשביל הוריי.
מכל זאת לא אמרתי כלום.
אוי, החיים האלה.
התמונה מתחלפת ומגיעה חדשה, קצרה וקטנה, מעט מטושטשת מהזיכרון
הלא ברור. אני, בתור ילדה, יושבת על הספה, מכורבלת בתוך
זרועותיה של אמא שמלטפת את שערי באהבה. "את מקשיבה, מתוקה,"
היא אומרת, "אסור לשקר. שקר הוא הדבר הכי נורא שיכול להיות.
אלוהים אסר על האדם לשקר, וגם מי שאינו דתי מאמין בזה ויודע
שזה רע." היא מפסיקה ללטף אותי לפתע ואני מרימה את ראשי ומביטה
בה. היא מסתכלת אל תוך שתי עיניי ברצינות אמהית שרק אצלה
הכרתי, ואומרת, "אף פעם אל תשקרי". והמשפט הזה נחרת בזיכרוני
והוא מלווה אותי, מהדהד בראשי בכל פעם שאני עושה משהו רע.
אסור. אימא תמיד שם להזכיר לי שזה לא בסדר, אבל אימא לא באמת
יכולה לראות...
הזיכרון מיטשטש ונעלם.
ומגיע אחר, ממש לפני הסוף, במשימה האחרונה. אני פתאום נעצרת
וחושבת שכל החיים האלה שלי היו זיוף אחד גדול, שום דבר לא היה
אמיתי. שום דבר לא היה נכון.
הבזק אחורה.
בצעד גדול בשבילי, אני מחליטה להיכנס לחדר של הוריי ולפתוח את
הארון. מפשפשת קצת בין מדפי הבגדים, במגירות הנעליים. מחטטת
פה, מזיזה שם. בתוך קופסה מפח שטמונה עמוק בין הבגדים הישנים
אני מוצאת מכתבים. ארבעה מכתבים.
שניים מהם כתבו הוריי, עברו שנים אבל אני עדיין מזהה את הכתב.
שניים מהם נכתבו אל הוריי. התוכן לא היה ברור בדיוק, עדיין לא
נכנסתי לארגון ונהפכתי לחלק מהכול, עדיין הייתי גורם מבחוץ,
ובכל זאת - הבנתי.
זה היה מתוכנן. הכול היה מתוכנן. לא תאונה. גם לא התאבדות.
רצח, זה היה רצח.
רצחו אותם.
והם ידעו שזה עומד לקרות.
זה השקר הגדול ביותר שאתו הייתי צריכה להתמודד בחיים שלי.
ועוד סודות, עוד שקרים, ועוד דברים קטנים שלכאורה לא מזיקים
לאף אחד.
דלת הסודות עוררה את כל אלה בי, ואפילו מעצמי כבר לא יכולתי
להסתיר דבר.
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.