לא יודעת מה עבר עליי בשבועיים האחרונים, אבל הזדעזעתי.
לא יכולתי שלא להשוות את עצמי לאותה הילדה שאני מלווה
בהסעה...

בנוסף לכל חגורות הביטחון של כיסא-הגלגלים, בשביל להגיע
לפעילות או סתם לנוע ממקום אחד לשני, אני צריכה להרגיש כאילו
כלום.
מכניסים אותי מאחורה, קושרים אותי עוד קצת, למקרה שלא הרגשתי
עדיין שאני מזוודה. אני קשורה, כיסאי קשור חזק, חזק לרצפת
ההסעה.
במקרה הטוב יש לי חברה שיושבת לצידי, והתקשורת בינינו לא נעה
מי יודע מה?!
אין אני מסוגלת אפילו לתקשר, אני נותנת לה את ידי, ולא ברור
בכלל שהיא הבינה מה בקשתי!
בסדר, אז היא אמרה לי שלום, ומה נשמע?
אבל לא יכולתי לענות לה בחזרה.
התחלנו לנסוע,
ומשום מה?!
הפעם בהסעה לא היה אפילו חלון, לא היה לי נוף שיכול היה להעביר
לי את הזמן הארוך.
וכמו בכל נסיעה, ישנה דמות אחת שבוהה בי בכל הדרך, היא דווקא
נראית נחמדה, אבל רק כשאנחנו יורדים מהאוטובוס, רק כשהחפץ יורד
מההסעה, היא נותנת לו תשומת לב מרבית.
השקט הסורר בהסעה הזאת - הורגת אותי.
אתמול ממש התפוצצתי, לאחר נסיעה של חצי שעה, אפילו קצת יותר,
זעקתי בקולי קולות.
לא יכולתי עוד עם ההרגשה הזאת!
זה היה בדיוק לאחר שהורידו את חברתי, המזוודה השנייה, אליה
הביתה.
אותה הדמות שבהתה בי לאורך כל הדרך, קמה וניסתה להרגיע אותי.
נתנה לי יד, דיברה, פייסה, ואפילו טיפלה בי.
אך למרבה הפלא!
הייתי מעדיפה להיות כמו כל אחד, להשאיר את המזוודות מאחורה,
לשבת במקום המיועד לבני אדם, לא להיות תלויה באף אחד.
לחגור את החגורה בעצמי, בידיעה שלא יבוא שוטר שיקשור אותי ואת
כיסה מושבי.
וביציאתי מההסעה, לקום לבד, להזיז את שרירי גופי מתנוחת הישיבה
האינסופית וללכת, ללכת כמו כל היתר.