בזריחה של ורנאסי שכרו מיה ופפו סירת עץ קטנה, שלושים רופי
השעה. חתר פפו בגנגס עד שעייף והניח למשוטים. זה לצד זה נשכבו
שניהם והפקירו את הסירה לרוחות וזרמים. הינדי תרגל תרגילי
קרישנה על גדות הגנגס. הזיעה הבליטה את אונו. סבבה הסירה על
צירה עם זרמי המים, סחור סחור. לא הרחק, בין מקדשים עתיקים,
מדורות מוות מעשנות. אפר גופה פוזר בנהר, לשיפור חיי הגלגול
הבא. סבבה הסירה וסבבה. ירד ההינדי אל המים, טבל ראש פעם אחת,
פעם שניה ושלישית. שלושים או ארבעים פעם טבל ראש, והמים התיזו
לכל עבר. עם כל טבילה צעק תפילה חזקה לשטיפת חטאיו. זרמי המים
השיטו את הסירה על צירה, סיבובי שלווה של הטבע.

האגדה מספרת שנהר הגנגס נוצר מזיעת רגליו של וישנו. "ואללה?",
הופתעה מיה, "בלונלי פלנט זה לא כתוב". חזה שופע למיה ושיער
ארוך גולש. חם פה. שמי תכלת. קופים מקפצים בין גגות. עלמה
בסארי פרשה סדיני ענק צבעונים על מדרגות הגת שמצפון לשנטי
גסט-האוס, אדום וכחול, כתום ושחור. עטופה בסארי של דם שטפה
הבדים בנהר הקודש המזוהם, עד שהרטיבו המים את מותניה. פפו הביט
במיה, והיא יפה. חשק בנשיקת שפתיה ונבוך. סבבה סירת העץ, וחיי
אדם הסתחררו עימה.

חודשים ארוכים לאחר מכן יפגשו מיה ופפו בדירתה בתל-אביב, ויראו
כי טוב. ישכבו, יצאו, יאהבו. יבשלו ארוחות. יחבקו, ינשקו
נשיקות רטובות. "אני אוהב אותך", ישלח לה באס-אמ-אס. "אתה
אהובי", היא תשיב. יצחצחו שיניים באותה המברשת. יצפו בסרטים
בדי-וי-די תחת שמיכת חורף. הוא ילטף את שערה, יטבע בשדיה. לילה
לילה יתעלסו. ישנו באותה המיטה חבוקים בכפית. יצאו לסרטים.
ידברו. יצחקו המון. ארוחות אצל ההורים. חודשים כזוג ואז ביום
בהיר אחד, די נגמר. אנחנו צריכים לדבר, היא אמרה, בים בם בום,
יאללה בי.

כהרף עין נפרמות אשליות אהבה של ימינו, ולמחרת זרים הם זה לזה.
מוחקים האוהבים האחד את השני מן היום-יום כאילו לא שילבו לבבות
מעולם. ידידה גרושה נסחה זאת פעם כך: "חמש שנים כבסתי לו את
התחתונים, והיום אני רואה אותו בשדרה ולא מרגישה כלום. מי
זה?". תעלומת שברון לב היא, כיצד סובלת נפשו של אדם את
ההתפכחות מאשלית האהבה. בכל פרידה נקרע ליבו של פפו קרע של
נצח. המחיר הכבד הוא של אובדן התמימות, שהוא כמו מוות של הלב.
וליבו של פפו כמעט ומת, ובכל זה קיווה.

באוקטובר גואה הגנגס על גדותיו. המים מציפים את טיילת הגתות
ואין מוצא מסמטאות העיר הלוחצות. בביקורו השני בעיר סגרו
הסמטאות על פפו, ואין גת מפלט. כששב מן השיטוט לגסט-האוס הזמין
מנת אלו-גובי, תבשיל הודי של כרובית ותפוחי אדמה. בהה בנהר
הגואה ונזכר בזריחה ההיא עם מיה. עם התבשיל הגיע לגסט-האוס
אורח חדש. ישראלי עם תיק על הגב, עיניים כחולות וצד נשי
דומיננטי.

"אח שלי, כמה עולה פה חדר? איך האוכל?".
שורת פתיחה ישראלית שכזאת מאתגרת את העצבים.
"סבבה, קצת חריף. בוא תטעם" ענה פפו ופתח את הלב.
"כמה זמן במזרח?", שאל אילן וחפר בכף בקדרה.
"יומיים. אני פפו".
"הבאת עיתונים מהארץ, פפו?". אילן שלף רק את הכרוביות שבקדרה,
והתעלם מתפוחי האדמה.  
"לא קורא עיתונים ולא רואה חדשות". פפו ניסה להציל לעצמו
כרובית או שתיים. "זה עושה לי חרדות".
"יבמבה? ביסלי? משהו?".
"גרעינים שחורים וקצת קבוקים, הכל בחדר", השיב פפו.
"גרעינים מתאים לי לוקס", אמר אילן ונעץ את המזלג בכרובית
נוספת. "ולאן אתה ממשיך מפה?".
"כרגע אני כאן", הסביר פפו. " מתישהו אמשיך לכלכותא".
אילן טחן כרובית אחרונה והשליך את הכף על השולחן. "אחחח, חריף
זה".
שעון לאחור על כסאו נשען אילן ונרדם. נחירות קלות נסרו ניסורים
וראשו נשמט. פפו קם אל חדרו, למנוחת צהריים. קולות הכסא החורק
הקפיצו את אילן. "תגיד פפו, אני מתגזגז מחר לקטמנדו, אתה בא?".


החלטות שנראות קטנות, בלתי משמעותיות, מתגלות במרחק זמן כמשנות
מסלולי חיים וגורלות.

"כן, מתאים לי, מתי אתה יוצא?".

עשו על זה סרט, "דלתות מסתובבות". הדלתות מסתובבות, וחיי אדם
מסתחררים עימן.