מחפשת שם ראוי לסיפור, אשמח לקצת עזרה...

"היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לשירה'לה!"
הם הרימו אותי חמש פעמים בכסא, אחד לשנה הבאה.
"ועכשיו העוגה! מי רוצה עוגה?" אמא יצאה לחצר עם עוגת שוקולד
ענקית עם קצפת, בדיוק כמו שאהבתי, וכל הילדים מיד התנפלו
עליה.
היא חתכה לכל ילד חתיכה מהעוגה וגם למבוגרים חילקה. אני קיבלתי
אפילו שתי חתיכות כי זה היה יום ההולדת שלי ומגיע לי. הרי
הייתי הכי מיוחדת מכולם.
"מתי פותחים את המתנות, אבא?" פערתי עיניים גדולות ומאושרות.
"אחר כך. כשכולם ילכו תפתחי את כל", הוא הדגיש את ה'כל' והרים
קולו בחמימות, "המתנות שקיבלת..." הוא חיבק אותי, קצת חזק מדי.

בערב פתחתי את המתנות. דנה הביאה לי צבעים וירון הביא לי חוברת
צביעה, לילך קנתה טבעת וסיגל הביאה שרשרת. ככה פתחתי את כל
המתנות ולא היתה מאושרת ממני.
"ועכשיו מקלחת..." תמיד אמא מקלקלת את השמחה.
אבא הרים אותי בשתי ידיו הענקיות ונשא אותי אל המקלחת.
"אבא, זה לא כל כך נעים לי..." אמרתי לו אבל אני לא חושבת שהוא
שמע  כי אם הוא היה שומע הוא כנראה היה מפסיק לגעת שם.
"אבא, זה קצת כואב לי, נו.." ייללתי קצת והוא הביט בי במבט מלא
חום ואמר, "זה בסדר שירה'לה, את הנסיכה של אבא. את הכי מיוחדת
אל תשכחי את זה. זה הסוד הכמוס שלנו..."
הוא ליטף את פניי ונתן לי נשיקה על הפה, קצת נגעלתי אז מיד
ניגבתי אותה.
אני הנסיכה הקטנה שלו אז הכל בסדר.
זה היה טקס קבוע. בכל מקלחת, תמיד אבא היה מקלח אותי וכל פעם
הוא היה נוגע שם. חשבתי שרק לי יש את זה ובגלל זה אני מיוחדת.
זה מה שהוא אמר לי.
הוא הכי היה אוהב שאני עושה אותו מאושר, ככה הוא היה קורא לזה.
וכל פעם שהוא היה מאושר הוא היה קונה לי מלא מתנות, יותר משהוא
היה קונה לשרון ודורון. מתנות גדולות ויפות אז כל פעם במקלחת
הייתי נוגעת אצלו בכל מיני מקומות. שאלתי אותו אם גם הוא מיוחד
ורק לו יש את זה והוא אמר שכן, שבגלל שאני הנסיכה שלו אז רק
שנינו מיוחדים ואסור לנו לספר על זה לאף אחד.  
אהבתי את זה שיש לי ולאבא סוד כמוס שאף אחד לא יודע עליו.
הרגשתי מיוחדת. אני בטוחה שלאף אחד מהילדים בגן אין סוד כזה
כמו שלי ושל אבא. קצת רציתי לספר גם לאמא את הסוד שלנו, אבל
אבא אמר שהיא מקלקלת שמחות, שהיא סתם תקלקל לנו את הסוד ולא
רציתי שהסוד יתקלקל...
לא אהבתי כשהוא נגע בי. זה היה כואב ולא נעים אבל לא אמרתי לו
כי פחדתי שהוא יפסיק לאהוב אותי. אז עשיתי בשקט את כל מה שהוא
רצה שאעשה למרות שזה היה קצת מגעיל.
כשגדלתי אפילו התחלתי להקיא מזה. כל פעם שהוא היה עושה את זה
הייתי מחכה עד שהוא יצא, נועלת את דלת האמבטיה ומקיאה את כל
הטעם הנורא שזה השאיר בי.

עברו השנים וגופי התפתח. כל הזמן הייתי בטוחה שכשיהיו לי ציצים
כמו של אמא אז הוא יפסיק לגעת בי, כי הוא בטח לא אוהב את זה,
הרי לאמא הוא לא עושה את זה. כל כך שמחתי כשקניתי את החזייה
הראשונה! אבל טעיתי, כי זה רק התגבר. הוא התחיל לעשות את זה
לעתים תכופות יותר ולי כבר לא נשאר מה להקיא. הבנתי לאט לאט
שמשהו פה לא בסדר ולא רציתי את הסוד הזה יותר. כל פעם שזה היה
נגמר והוא היה מנגב את הדבר הזה שהיה יוצא לו משם והולך. הייתי
נכנסת למקלחת ומקרצפת את עצמי כל כך חזק עד שזה כאב, רק שיצא
כל האיכסה הזה שחלחל בי.
כמה פעמים ביקשתי ממנו שיפסיק אבל הוא לא הקשיב לי.
"נסיכה של אבא, את לא רוצה להיות מיוחדת יותר? את לא רוצה
לשמור את הסוד שלנו? תראי איזה כיף זה" ותוך כדי היה מגלגל
עיניו בהנאה ואני לא הבנתי ממה הוא נהנה. איך זה שהוא נהנה
ואני סובלת?

בכיתה ה' הייתי רחוקה. לא רציתי שיהיו לי חברים כי חשבתי שאני
מלוכלכת ואסור שיתקרבו אליי.
המורה שלי באה לדבר איתי אבל לא אמרתי לה כלום כי ידעתי שאבא
יכעס. לא רציתי להכעיס את אבא כי איפשהו רציתי להשאר הנסיכה
הקטנה שלו, פשוט לא רציתי להיות מיוחדת יותר...
לילה אחד היו לי סיוטים. לא הצלחתי להרדם. רציתי שאמא תחבק
אותי.
הלכתי לחדר שלה ושל אבא ופתחתי בשקט את הדלת. ראיתי אותו נוגע
בה, בדיוק כמו שהוא היה נוגע בי, והרגשתי כל כך מושפלת. הרגשתי
נבגדת. הוא אמר לי שאני מיוחדת, שרק לי יש את זה, איך יכול
להיות שהוא שיקר לי? זה לא יכול להיות! טרקתי את הדלת וברחתי
לחצר. התחבאתי מתחת לעץ ולא הצלחתי להפסיק לבכות. רק בבוקר
חזרתי הביתה.
אבא שלי כבר היה בעבודה. אמא באה להעיר אותי.
"מתוקה שלי, מה קרה? למה העיניים שלך נפוחות ככה?"
התחלתי שוב לבכות. סיפרתי לה את הסוד שלי ושל אבא כי לא יכולתי
לשמור עליו יותר בפנים.
היא שתקה. חיכיתי שהיא תגיב, שהיא תכעס עליו, משהו. כלום.
שתיקה.
בסוף היא קמה ויצאה מהחדר.
יצאתי אחריה.
"אמא! תעני לי! תגידי לי משהו! נו אמא בבקשה!" הדמעות שטפו את
פניי כמו ברז.
לא ראיתי את זה מגיע. הסטירה הזאת, הכעס הזה... לא היה לי מושג
מאיפה זה נחת עליי פתאום. מרוב ההלם פסקו בבת אחת דמעותיי.
"ילדה מטומטמת. מה חשבת לעצמך? באמת חשבת שאני יאמין לך? ידעתי
שהייתי צריכה למסור אותך לאימוץ עוד מהיום שנולדת! הכל הוא נתן
לך! הכל! וככה את מעלילה עליו שקרים? את לא מתביישת?! אין לך
כבוד להורים?!" היא פשוט עמדה שם וצרחה עליי.
אני לא ידעתי מה להגיד לה. לא ידעתי איך להגיב בכלל.
"אבל אמא.. אני לא.. אני לא משקרת... תשאלי אותו, תשאלי את
אבא! הוא יספר לך על הסוד שלנו אני לא משקרת! אני נשבעת!"
בדיוק באותה שניה אבא שלי נכנס הביתה.
"מה הולך פה?" הוא שאל בתמיהה.
"הבת שלך רוצה שתספר לי על הסוד הקטן שלכם..." היא אמרה
בציניות.
"איזה סוד? על מה את מדברת שירה'לה? " הוא העמיד פני מופתע.
"נו אבא, הסוד שלנו, שאני מיוחדת ואתה מיוחד! שרק לנו יש את
הדברים האלה! נו תספר לה כבר היא חושבת שאני משקרת! תגיד לה
שאני לא משקרת..." דמעה אחר דמעה נזלה ממני, כבר חשבתי שאתייבש
בסוף.
פתאום הוא חיבק אותי. "ששש.... כנראה היה לך רק חלום רע..."
חלום רע... ככה הוא קרא לזה. היא אחזה בידי ולקחה אותי לחדר
בכוח.
אחרי שלושה ימים באו לקחת אותי כל מיני אנשים גדולים ואישה אחת
שלבשה חליפה כמו שבסרטים. לקחו אותי לפנימייה. אמא לא רצתה
אותי בבית כי אני שקרנית ואבא לא עשה כלום כי זה היה רק חלום
רע...

וככה הדרדרתי מפנימייה לפנימייה כי בכל פנימייה שהגעתי אליה לא
רצו אותי בגלל שהוצאתי את כל הכעס שלי על כולם. בסך הכל רציתי
להיות מיוחדת, הנסיכה הקטנה של אבא.
אז פלא שיצאתי כזאת דפוקה?
כמה פסיכולוגים, כמה דיבורים, כלום לא עזר. נשארתי בחומה של
עצמי, סגורה ולא מדברת. הייתי מכה ילדים אחרים סתם כי הם עצבנו
אותי. בכל דקה פנויה שהייתה לי הייתי בוכה. אמא ואבא באו לבקר
אותי פעם אחת, שאלו אם אני מתחרטת ששיקרתי. אמרתי שלא שיקרתי
והם הלכו ולא חזרו.
בגיל חמש-עשרה לא יכולתי לסבול את זה יותר, השיחות,
הפסיכולוגים, העונשים, המכות... התקשרתי לאמא ואמרתי לה שאני
מצטערת ששיקרתי, שרק תוציא אותי משם. אחרי שבוע וקצת כבר הייתי
בבית. עברנו דירה ולא היה לי עוד חדר משלי. אז ישנתי עם שרון
אחותי הקטנה בחדר.
החיים בבית היו בלתי נסבלים. לא יכולתי לראות את אבא, לא הייתי
מסוגלת להסתכל עליו. הוא בכלל לא התייחס אליי. כאילו מעולם לא
הייתי הבת שלו. כאילו הכל באמת היה רק חלום רע, יכול להיות
שהשתגעתי?
ברחתי מהבית אחרי כמה חודשים עם מזוודה קטנה וקצת כסף שגנבתי
מהצנצנת שאמא הייתה מחביאה בה את הכסף. תפסתי טרמפ עם איזה נהג
משאית ופשוט נסעתי ונסעתי למרות שבכלל לא היה לי לאן לנסוע.
מצאתי פינה רחוקה בסוף הרחוב ונשארתי שם. כמה ימים הייתי זרוקה
שם אני לא יודעת אפילו כמה. אנשים היו עוברים לידי וזורקים לי
מטבעות.  הרגשתי אשמה. הרגשתי מושפלת. ידעתי שרק בגללי אני
נמצאת במצב הזה.
בזבזתי את כל הכסף שהיה לי על אוכל מהמכולת שממול הרחוב.

פעם אחת ראיתי גבר אחד יוצא מהמכולת עם שקית בידו. הוא היה
נראה לי די נחמד. ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם יש לו משהו לאכול
אולי. הוא הסתכל עלי במבט כמו שהיה לאבא כשהיה מסתכל עליי
באמבטיה ומיד הבנתי מה הולך לקרות. זה היה מהיר וכואב אבל לא
הרשיתי לעצמי להתלונן. זה הכל באשמתי הרי. כשהוא גמר הוא זרק
לי שטר של חמישים שקלים והלך.
לקחתי את הכסף והסתכלתי עליו דקות ממושכות. ידעתי שהוא מלוכלך
אבל לא הצלחתי לראות שום ברירה אחרת. הלכתי למכולת וקניתי לי
הרבה אוכל. כל מה שיכולתי לשלם עליו.
ומשם זה רק הדרדר.
כל לילה זה היה חוזר על עצמו כמו תקליט שרוט שצורב לך באוזן.
זה צרב לי בכל הגוף אבל ידעתי שאין לי ברירה. זה היה או למות
מרעב ביסורים, או לחיות ביסורים. העדפתי לחיות.
כמה גברים שעברו שם, היו כאלה שחזרו כמה פעמים, היה משהו בגיל
שלי שהדליק אותם, כמה כיף לזיין ילדה...
שנאתי כל חלקיק מהאויר שנשמתי.

היה איזה בחור אחד, שקצת הרתיע אותי. הוא היה מגיע לשם כמה
פעמים בשבוע ולא עושה דבר מלבד להסתכל עליי. עד שיום אחד זה
נמאס עליי ופשוט ניגשתי אליו.
"מה הבעיה שלך?" שאלתי בקוצר רוח.
"את יפיפיה". הוא חייך.
"זה עולה חמישים שקל. יש לך? אם אין לך אתה יכול לעוף מפה אתה
מפריע לאנשים אחרים!"
"את כמו חלום. אני חושב שחלמתי עלייך בלילה..."
חשבתי שהוא השתגע.
"מה אתה רוצה ממני?" משום מה לא פחדתי ממנו.
"אני רק מסתכל. אבל אני אשמח אם תאכלי איתי ארוחת ערב..." הוא
חייך חיוך רחב, כאילו הפתיע את עצמו על האומץ והישירות.
"תגיד לי אתה צוחק עליי? תסתלק מפה!" הפניתי את גבי והלכתי
משם.
הוא לא הפסיק לבוא, עמד ובהה בי. יום אחרי יום.
ערב אחד הוא הגיע עם מגש פיצה וחייך.
"הבאתי לנו ארוחת ערב..."
הייתי כל כך רעבה שלא היה אכפת לי מכלום ופשוט ישבתי שם ואכלתי
כמעט חצי מגש ועם כל ביס שנכנס אל פי החיוך על פניו התרחב.
חייכתי.
הוא היה בא לפחות פעם בשבוע עם אוכל אחר בכל פעם, ובשאר הימים
היה עומד ומסתכל עליי.
הרגשתי כאילו הוא שומר עליי. בשלב מסויים התחלתי לחשוב שאף אחד
לא רואה אותו מלבדי ואולי הוא המלאך השומר שלי. אבל ידעתי שהוא
היה אמיתי כי אנשים שעברו שם הסתכלו עליו באופן מוזר, כל הזמן
הוא עומד ומחייך, משהו בטח לא בסדר איתו... הוא אמנם היה מבריח
לקוחות אבל כבר לא היה אכפת לי.
היינו מדברים בארוחות שלנו... סתם מדברים. הוא בעיקר היה מספר
לי על עצמו. הוא מעולם לא שאל עליי. כאילו ידע שאם הוא ישאל
בוודאי לא אספר.
קראו לו דניאל. הוא היה יפה. בן 24, גר לבדו, מפרנס את עצמו.
בבקרים הוא היה עובד ואת הערבים היה מבלה איתי.
"את רוצה להתקלח?" יום אחד הוא פתאום שאל. כנראה שכל כך הרבה
ימים ללא מקלחת עשו את שלהם.. "אני אשמח".
הוא לקח אותי לדירה שלו ואני כבר הבנתי שלא סתם הוא לקח אותי.
ידעתי מה הולך לקרות, הוא בוודאי כמו כולם. רק נמשך אליי כי
אני ילדה.
התקלחתי במים חמים לפחות שעה אם לא יותר. זה היה כל כך נעים
והתגעגעתי לתחושה המשכרת. יצאתי לסלון כשם שנכנסתי למקלחת
במערומיי, העדפתי לקצר תהליכים. הוא עמד שם והסתכל עליי במשך
דקות ספורות. זה קצת הביך בהתחלה אבל אחר כך לא יכולתי להוריד
את העיניים מהמבט העמוק שלו. הסתכלנו אחד לשניה בעיניים ולא
דיברנו. אחר כך הוא התקדם לעברי וידעתי שעכשיו זה הולך לקרות
אבל הוא חלף על פניי, הביא לקח מגבת מהארון שבמקלחת ופשוט עטף
אותי בו, מה שהותיר אותי מעט המומה. הוא הכין לי ארוחת ערב.
"אז מתי אתה רוצה שזה יקרה?" שאלתי בבושת.
"שמה יקרה?" הוא נראה כמתבלבל.
"נו, אתה יודע.. לא סתם הבאת אותי לפה.."
"אה באמת? אז בואי תסבירי לי למה הבאתי אותך לפה..." הוא
חייך.
גמגמתי. "הבאת אותי.. בשביל זה.. נו, אתה יודע מה.. אבל אתה
חייב לשלם, או שבעצם אני לא רוצה בכלל שתשלם.. נו זה עולה
חמישים אבל עם כל האוכל שהבאת לי אני לא יודעת.."
"זה כל מה שאת שווה? חמישים שקלים?" הוא הרים את גבותיו
כמופתע.
"אני צריכה להגיד תודה שאני מקבלת את החמישים האלה בכלל,
שאנשים מסתכלים עליי..."
"וואו... מעניין מאיפה זה בא עכשיו... ככה את מעריכה את עצמך?"
הוא נשמע לרגע כמו כל הפסיכולוגים שניסו לטפל בי כל השנים וזה
גרם לי לשנוא אותי לרגע, אבל רק לרגע...
"זה מה שיש." פתאום התרחקתי והוא כאילו הצטער שהעלה את הנושא.
"אני מתנצל. לא התכוונתי להתערב יותר מדי.."
"זה בסדר. אז מתי אתה רוצה ל...?" לא הספקתי לסיים את המשפט.
"אני לא רוצה. בשביל זה חשבת שהבאתי אותך לפה?"
"ברור אחרת למה אכפת לך כל כך?"
"סתם, מה אי אפשר שלאנשים יהיה אכפת בלי שיהיה להם איזה מניע?"
הוא קצת התפלא.
"לא. לכולם יש מניע".
"כן? אז מה המניע שלך? למה באת לפה?"
"כי רציתי להתקלח. ואני צריכה את הכסף".
"זה הכל?" הוא נראה נעלב.
"כן זה הכל. אתה יכול בבקשה להחזיר אותי הביתה?" התחלתי להילחץ
קצת.
"הביתה? את קוראת לזה בית?"
"כן זה הבית שלי".

הוא הסיע אותי לשם בחזרה וכשיצאתי מהאוטו הוא הסתכל אליי במבט
כל כך עמוק.
"אני מבקשת ממך שלא תבוא לפה יותר". אמרתי והלכתי.

הוא הקשיב לי ואני התחרטתי על כל הברה שיצאה לי מהפה באותו
היום. למה הוא הקשיב לי..כל כך רציתי שהוא יחזור. אבל הוא לא
חזר. מי שכן חזרו היו האנשים ששילמו. זיינו ושלימו. כל הגברים
האלה שלא מסופקים בבית ומתוסכלים ואין להם כסף לנערת ליווי אז
הם באים לזונה מסכנה. כן זה מה שהייתי כנראה, זונה.

אני חושבת שהדבר הזה שעקצץ לי בחזה במשך כמה חודשים היה געגוע
אליו. געגוע לדמות רחוקה. זה הגיוני ? אולי התגעגעתי לשיחות
שהיו לנו.. אף אחד לא דיבר איתי אף-פעם ככה.  אף אחד גם לא
הסתכל עליי כמו שהוא הסתכל. הוא היחיד שהסתכל לי בעיניים ולא
על הגוף שלי. רציתי שהוא יחזור. כל כך רציתי עד שהלכתי אליו
לדירה ההיא, אבל הוא לא היה שם. הוא עזב.

שגרת חיים. בוקר- חמישים, צהריים- חמישים, ערב- חמישים ועוד
חמישים ועוד. וככה זה נמשך.
אחרי שנה בדיוק הוא נעמד מולי פתאום בדיוק באותו מקום שהוא
נעמד מולי אז. פשוט עמד והסתכל. הוא נראה שונה, בוגר יותר.
לא יכולתי להסתיר את החיוך. הוא חזר.
"אז מה.. נעלמת.." ניגשתי אליו.
"הייתי בחו"ל שנה.. "
"ועכשיו?" התקרבתי אליו עוד קצת.
"עכשיו חזרתי. האמת היא שאני חייב להתוודות בפנייך... ממש
התגעגעתי אלייך..."
"למה בדיוק התגעגעת? בקושי הכרת אותי.."
"למבט הזה בעיניים שלך... אמרתי לך כבר שחלמתי עלייך בעבר.
לקול שלך. לנשיקות שלך..."
"לנשיקות שלי? אבל אתה אף פעם לא.." והוא פשוט נישק אותי.
בחיים לא נישקו אותי ככה.. בחיים לא נישקו אותי בכלל.
זאת הייתה נשיקה אמיתית, עם מלא רגש. כאילו אהבנו עוד לפני
שהכרנו, בגלגול קודם.
הוא חזר בשבילי.
והוא לקח אותי משם. לקח אותי למקום אחר. לחיים אחרים.