עץ דובדבן מעל קבר לבן
זה כל מה שנשאר לי ממך, מעיין
מענפיו ניבטות תמונותייך, ילדתי היפה
כמו הזמן שנעצר, נעצר וקפא
מלאכי החרסינה על קברך מביטים
בכאבי ויגוני בקשה אחת ביקשתים:
"שימרו על מעיין שלי"
ביקשתי מלבי המדמם, מעמקי הפצע
והם מסוככים עלייך בכנפיהם
מגנים על שנתך, שנת הנצח
את מול עיני ניצבת כל הזמן
ונדמה שרק חלום רע, ואת בעצם כאן
עץ הדובדבן שנתתי על קברך גדל וצומח
כמו שהיו חייך אילולא גדעם הרוצח
"למה?!" מהדהדת ובוקעת הזעקה מלבי המדמם
אך השיש הלבן נותר כה דומם
מוקדש למעיין ספיר, שנתיים לאחר הירצחה |
