סכום כל פחדיי אז התקבץ בבהלה
במפתן אל הרקיע, אל עולם החוויה,
צעדיי כמו מאסו במרותה של מחשבתי,
במפתן אל הרקיע, עמדתי מול עצמי.
מעבר לקצה, הנוף נראה שונה,
הוא משתנה במחשבה, הוא משקף אותך
וסוף ימייך מתגלה כהזדמנות חולפת
"אולי הפעם ידידי", שם נשימה עונה, אולי גם נשמה...
ומבט מעורפל מתחדד לכדי מציאות,
ראייה משתנה, תובנה משתהה, גם טירוף.
סערת הפיכחות מייצבת רוחי,
והרוח, אימי, מקבלת את בנה בזרועות אוהבות.
מעל למקום בו הרפה גם הצל מאחיזתו,
שחיתי בים עננים, שתיתי את דם החיים,
הרפיתי ואחז בי עולם, מדקלם את שיריו ברכות,
"זהו חופש", לחש לי לבי, לחשה לי ילדות.
מעל למקום בו הצל נעלם,
איבדתי עצמי, מצאתי עולם,
בו נכחד התפל וברור העיקר,
בו החופש הוא החוק היחיד,
לשיכור מדם החיים,
לבן הרוחות,
לאיש בו החופש ניכר
במפתן אל הרקיע, אל עולם החוויה,
נשימה אחרונה, אולי נשימתי האחרונה,
לא איתן מול הרוח, רק עלה שנידף,
רק לנשום במפתן אל רקיע... ועכשיו.
הכי חשוב: לנשום, לחייך ולא לאבד עשתונות. |