מיטל חיפשה בתיקה אחר מפית טישו.
"מיטלוש, הנה, קחי."
חנית, העובדת הסוציאלית השנייה במשרד, הגישה לה את גליל נייר
הטואלט, וצפתה בה מוחה את דמעותיה.
"וזה לא בגללו, שאני בוכה. אבל איך הוא היה יכול להיות אטום כל
כך."
חנית הנהנה בראשה, והשפילה מבטה אל עבר הדו"ח הסוציאלי שהשם
'יואל בן נעים' היה מודפס עליו. אחר נטלה אותו מהמקום שהיה
נתון בשולחן לפני מיטל, והביטה בו.
'יואל בן נעים, גבר בשנות השלושים לחייו. מאובחן כסכיזופרן
פרנואיד. לנ"ל עבר רצוף אשפוזים, אשפוז אחרון לפני שלוש שנים.
מאז לומד לימודי אמנות חלקיים, ומתגורר לבדו בדיור לווין.
מתקיים מקצבת נכות, וכן תמיכה מההורים. בעל קשיים בתפקוד חברתי
ויצירת קשר, שעליו הוא מחפה בהתנהגות קיצונית. רוב היום מבלה
בחדרו בצפייה בקומדיות ישנות, ובלילות מתקשר בטלפון לחברים.
בעל אישיות חזקה ומאפיינים של זהות בדויה. בקשרים עם נשים נוטה
לרומנטיזציה, לצד גילוי לב חושפני...'
"מה הוא אמר לך? מיטלוש?"
מיטל הרהרה רגע.
"הוא רוצה לעזוב את הדיור וללכת לגור באילת, בטיילת. והגרוע
מכול, שגם יומי, את יודעת, החבר שלי, התקשרתי אליו לפני שעתיים
לנייד, וענתה לי פתאום איזו אחת."
"איך היא?"
"את יודעת, פרחה. והיינו אמורים בכלל לעבור לגור יחד ביום
ראשון."
"ואיפה את בכל העניין הזה?"
"אז זהו, שעכשיו אני לא יודעת מה יהיה עם הקשר. אם היא כזאת
אחת שמסוגלת לצאת עם גבר שפגשה רק לפני שעה, וכבר לענות על
הטלפונים שלו."
"ויואל, מה יהיה אתו?"
"אני כבר מתקשרת להורים שלו, בפרדס חנה. את יודעת, הם בפרדס
חנה, וכבר אין להם השפעה עליו, כאן, בתל אביב. או שיכול להיות
דווקא שכן, בגלל שהם מייצגים לו ערכים ישנים וברורים, אז הוא
יתאפס על עצמו. את יודעת שחצי מהגברים בארץ שמתגרשים מנשותיהם,
עושים זאת בגלל אימא?"
"אימא שלו או אימא שלה?"
"אני יודעת... אימא זה אימא. תראי מה אמר לי יואל לפני שנפרד
ממני, ועזב את המשרד. 'מיטל, אם אימא שלי לא הייתה עוזבת אותי
בילדות, ומעבירה אותי למטפלת שהכתה אותי, ולקחה לי את אוסף
הסביבונים שלי, לא הייתי עולה כך במשקל, ובסופו של דבר נפרד
מאיקס, שלא התרגלה לטיירים בבטן שלי."
"ואת קושרת בין האירועים, יומי החבר ויואל. דיברת עליהם
במחובר."
"רק במקרה, גם ליומי אוסף סביבונים. פעם הוא לקח אותי לתערוכת
סביבונים, והיו שם מסביב אולי אלפי סביבונים, בכל הצבעים ובכל
הגדלים. מעופרת, עתיקים מבדיל, כאלה מודרניים עם הליום שעפים
באוויר."
היא נחה לרגע, מיטל. חנית הייתה מעוניינת בשיחה.
"מה נראה לך, חנית? הם יחזרו?"
חנית שרבבה שפתיה.
"סביבונים חוזרים תמיד, לא ידעת?"
"לא, אני תמיד אכלתי סופגניות בחנוכה."
חנית התאפקה שלא להשפיל מבטה לגזרתה של מיטל.
"את אתי?"
"רוצה אש?"
"לא, יש לי משל עצמי."
"קודם לא היה לך."
"הלכתי לקנות בסופר, מצית."
"פעם לא היית מעשנת בשרשרת."
"פעם היה לי חבר."
"תגידי, איפה הכרתם?"
"אצל חברים, במסיבה."
"ומיד נדלקתם?"
"לא, לקח לו זמן להיפרד מחברה קודמת שלו, שהייתה גרושה ואם
לשניים."
"הוא עזב אותה בשבילך?"
"הוא עזב אותה קודם, רק לא היה לו איפה לגור. אחותו חזרה מניו
יורק, ולקחה לו את הדירה שגר בה קודם. אז הוא היה גר חלק מהזמן
אצל החברה, ומתי שהיא הייתה רוצה לשכב אתו, היה מתחמק."
"בואי נעבוד עכשיו, שכשסתמי תיכנס היא תראה אותנו."
בסוף היום, כשחזרה מיטל בדרכה הביתה, וגחנה מעל ההומלס הקבוע
שלה, ברל, להשחיל לו מטבע לקופסת הנעליים שהייתה מונחת לפניו,
שאלה את ברל:
"לפי הכוכבים, ברל, מה צפוי לי עכשיו?"
ברל לא הפסיק לכרסם את ה'דונטס' המצופה בשוקולד שקנה קודם
בקונדיטוריה, כשענה למיטל בשאלה:
"אם הדובה הגדולה תעבור לחוג הגדי, היא תמצא את המימוש העצמי
שלה ותהפוך לאם הבנים."
"דבר עברית, ברל."
"התחילי בדיאטה, כדי שכשתיכנסי להיריון יוכלו לראות דמות."
"אני לא הולכת להיכנס להיריון מאף אחד, ברל."
אבל הוא היה שקוע בעוגייה.

מיטל חייכה לעצמה, אבל כשהגיעה הביתה וניגשה לארון התרופות שבו
שמרה את הגלולות שלה, גילתה לחרדתה כי היא נוטלת בטעות מזה
שבועיים את כדורי ה'פרוזאק' של שותפתה לדירה במקום את גלולות
ה'לוגינון' למניעת היריון.
מהבית הסמוך בקע קול שירתם של השכנים, מיטל הסתכלה בעד חלון
האמבטיה. אור נרות חג החנוכה בקע ממול.
"...אז אגמור, בשיר מזמור", זמזמה לעצמה בזמן שערמה את כל
הגלולות שמצאה בארון, ושפכה את תוכנן לפיילת המתכת שניצבה דרך
קבע, עוד מהבעלים הקודמים, בגומחה מעל הבוילר.
בעצמה לא ידעה מה התכוונה לעשות, בזמן שמילאה את האמבטיה במים,
הציבה על השרפרף סכין גילוח חדשה (שלא אקבל אינפקציה, חלילה,
חשבה לעצמה כשחיטטה בצד הארון שהוקצה לשותפה; סכיני הגילוח
שהשתמשה בהם עד עכשיו היו של יומי).
גילחה את רגליה ובתי שחיה, כשהיא יושבת על שפת האמבט. הלכה
לחדר השותפה לחפש אחר עוד סכיני גילוח, ובאותו זמן רוקנה את
המים, לנקות אותם מזיפי השיער שצפו חלקם, והתערבבו בדוגמיות
הג'ל שתווית 'מלון הנסיכה' חקוק עליהן.
נסיכה, אמרה לעצמה בקול, נסיכה עלק, עם חבר שמפליץ בזמן שאת
עושה אתו אמבט. עם מקום עבודה שמחתים אותך על העטים שאת מקבלת
ממנו, ודורש מדי סיום יום העבודה לפנות אל הממונה ולהגיד לו
שאת יוצאת. עם חברה שכל הזמן עסוקה בלהדריך אותך איך לא להיות
נחמדה מדי לבנים שמתחילים אתך, וההפך.
באותו זמן היה יואל, בטיילת של אילת, עסוק באופן נואש
בניסיונות להתחיל עם בנות המין השני. בהתחלה הלך לו לא רע, הוא
ניגש לאחת, קצת מבאסת בפרצוף, אבל גוף בסדר גמור, וקבע אתה
לערב. אחר כך נפנפה אותו בלונדה אחת, ובהמשך עם השאטנית הוא
היה כבר עייף, ולא הצליח להוציא תשובה ברורה. עוד כמה שחרחרות
עברו על פניו בלי שיגיב באופן מיוחד, והנה צלצל הטלפון הנייד
שלו.
"אני רוצה שתעלה על האוטובוס לתל אביב, עכשיו."
"מאיפה את יודעת שאני כאן, מיטל?"
"עיניים לכותל, גב לקיר. מה אכפת לך מאיפה אני יודעת, תיקח את
אוטובוס הלילה או הבוקר, מצדי אפילו טיסה. אין לך מה לחפש
שם."
"אבל מיטל..."
"בלי אבל מיטל, מחר בבוקר אתה מתקשר לעבודה, ואומר להם שתחזיר
להם את היום שהחסרת."
"לשיקום? אף אחד לא ירגיש שאני לא הגעתי."
"נראה לך?"
מיטל לא המתינה לתשובה.
"ואל תשכח להביא לי חול אילת."
כשהניחה מיטל את הטלפון בביתה, סרה כבר ההרגשה הרעה. היא
התקשרה לבת דודתה מירי, והן סיכמו שהיא תבוא לאסוף אותה בעשר
לאכול נקניקיות, ולצפות במשחק של הדודג'ס בפאב הבריטי. מירי
אמרה שיש להן סיכוי לא רע לתפוס שם תייר. ומיטל שאלה את עצמה
מאין תאסוף את האומץ לקנות ערכה לבדיקת היריון, עד המחזור ציפה
לה עוד שבוע ימים, והיא לא ידעה ממתי עליה לספור את הימים. אבל
הייתה בטוחה שמירי תדע. במקום ללכת לפאב הבריטי, הלכו שתיהן
לכרסם בייגלע אצל יצחק בדרום העיר, ולשוחח שיחת בנות.
בינתיים היה יומי בביתה של עליזה טהרן. עליזה, בחורה שחרחרה עם
גוף מוצק, ישבה ליד השולחן הפינתי בחדרה השכור בדירה בדרום
העיר. בשולחן זה הייתה מתאפרת ואוכלת. עכשיו סיימה את האיפור
שקבעה לה ליד הגבות, של פס שחור, ועיצבה את הפס הכחול שחשבה
למרוח מתחתיו. יומי, בהבעה מעושה של התלהבות, היה ישוב על גבי
קורה מתנדנדת שהייתה קשורה בחבלים לתקרה, והעביר מבטו הלוך
ושוב על פני החדר הפרחי. כאן היו נתונים תמונות של זמרים
במסגרות עם פאייטים, כשבולטת מכולן תמונתו של זוהר ארגוב,
שעליה היה כתוב באותיות גדולות "המלך" בבריסטול אדום ובאותיות
שחורות. במקומות אחרים היו תמונות שנגזרו ממגזינים של קולנוע
כמו רודריגז השחקן-זמר, עופר שכטר, ובמקום אחד הייתה תמונתה של
הזמרת אחינועם ניני.
"שומעת הרבה מוזיקה אתנית?" שאל יומי בניסיון להעיר שיחה.
"תעביר לי את המי פנים, אני הולכת לחזור על זה מהתחלה."
"לאן אנחנו יוצאים?"
"אמרתי לך, גיסי ואחותי פותחים עסק של משקאות ופיצוחים. אנחנו
נהיה שם על תקן של קהל מעודד, יבואו גם זמרים כמו יואב יצחק
וקרני שלום."
"מי זה קרני שלום?"
"מי זה יואב יצחק אתה יודע?"
"שמעתי פעם את השם."
"אז זה אותו דבר, רק בלי הח'."
"והע'?"
"מה, אתה מנסה להעליב?"
"לא, לא. רק שנזכרתי שיש לי איזו בחינה איומה מחר על קאנט."
"לא אמרת שגמרת את הלימודים, ואתה עובד?"
"זהו, שיש לי עוד השלמות לתואר."
"וככה, ככה אתה מוותר עליי?"
"תגידי, מי צלצלה קודם כשאת ענית לטלפון שלי, ואני הייתי
במקלחת."
"לא צלצלה, אלא צלצל. ולא לטלפון שלך, אלא לשלי."
"אז מי?"
"לא מישהו שאתה מכיר, סתם איזה אחד."
"נדמה לי שאמרת: 'צ'או מותק, אם את יכולה, אז גם אני'."
"לא, זה שום דבר."
"ואם אני אסתכל עכשיו בשיחות נכנסות אצלי במכשיר, אני לא אמצא
שום דבר ממנה?"
"ממי?"
"מההיא שהתקשרה."
"די, תעזוב. אמרתי לך שזה הוא, ובטח לא תמצא, לא הוא ולא היא,
אמרתי לך שזה היה למכשיר שלי."
"תביאי לי את המכשיר ונראה."
"קח אותו בעצמך."
"צלצלי אליי, כדי שאמצא איפה שמתי אותו."
"אתה לא זוכר איפה שמת אותו? קח את המכשיר שלי, והתקשר
לעצמך."
"אני לא זוכר מה המספר."
"גם אני לא, לא הספקתי להכניס אותו בקבוע."
"אז אולי יש לי אותו בכיס האחורי של המכנסיים, תמיד יש לי אותו
בכיס האחורי של המכנסיים. תביאי לי את המכנסיים."
"אותו כנ"ל. אם אתה רוצה את המכנסיים, תבוא ותיקח בעצמך."
"ולא תהיי נחמדה ותביאי לי אותם לכאן?"
"למה לי להיות נחמדה? גמרת מספר, ועכשיו אתה רץ לזרועות של
החברה שלך."
"אין לי חברה."
"אז למה לך לחשוד שעניתי קודם לטלפון לאיזו בחורה?"
"אנא ערף, חשבתי אולי אימא שלי התקשרה."
"ואני כל כך מטומטמת, לא אדע להבחין בין אימא שלך לחברה שלך."
"אז עכשיו את מודה שענית לטלפון לחברה שלי."
"עכשיו אתה הסגרת את עצמך, קודם אמרת שעניתי ל'מישהי', ועכשיו
אתה אומר שאין לי מה לעשות אלא לענות לחברות שלך. אם תשאל
אותי, כל הטלפונים שלך מבחורות זה זיון שכל אחד גדול. יש לך
חברה, היא לא נותנת לך, אולי היא מתקשרת, בטח שזה לא מכבודי
לענות לה, ואחרון דבר: מאיפה אני צריכה לדעת שזו חברה שלך
שתתקשר, ולענות לטלפון שלך?"
"עזבי, עזבי, את עונה על כל דבר בשאלה. עכשיו רק תגידי לי,
איפה המכנסיים שלי?"
"למה שאני אגיד לך איפה המכנסיים שלך? במקום שבו שמת אותם, מתי
שקילפת ממני את הבגדים. ואם אתה רוצה רמז: זה היה היום בארבע
לפנות בוקר, בכניסה לבניין."
"ארבע לפנות בוקר? מה השעה עכשיו."
"שמונה אחרי ערב, ישנת כמו נקניקיה במשך עשר שעות אחרי הזיון.
שלוש שעות זיון, מתוכן שעתיים וחצי סיגריה שלפני ואחרי. תגיד
לי, אתה חושב שאני צריכה לשים לך שעון מעורר? מה אתה, איזה ילד
קטן שלא יודע להתעורר לבד, מה קרה לך? למה אתה מתנהג פתאום
משונה?"
יומי שקע לאחור מעל הקורה המתנדנדת, הליט את פניו בידיו וכיסה
בכפותיו על פיו, בזמן שבעט שוב ושוב ברצפה.
"ידעתי שזה יקרה. היום בבוקר היה לי ריאיון עם הבוס של כל
הבוסים, מנהל המשרד, ועכשיו לא הגעתי לריאיון. איך לא ידעתי
שאני צריך להתעורר בבוקר, והלכתי להשתכר בפאב. בכלל לא היה
בתוכנית שלי. רציתי רק לשתות כוסית אחת לפני שאני הולך להירדם,
ולקום מוקדם בבוקר ולהגיע לריאיון. עכשיו את אומרת לי שעבר כל
היום. אני חשבתי בוקר, ואת אומרת לילה."
"אז למה אני מתאפרת, מה חשבת כשראית אותי מתאפרת?"
"את לא מתאפרת גם בבוקר?"
"בבוקר אני ישנה. בלילה הכרתי אותך בפאב, בבוקר יצאנו ונסענו
הנה. הזדיינו, ישנו, ועכשיו אתה יושב אצלי בחדר, בוכה כמו ילד
קטן, ולא כמו גבר, שהיה אמור לקום בבוקר, ללכת לעבודה ולפרנס
את עצמו והמשפחה שלו."
יומי קם מאצל הקורה.
"אני לא מאמין שזה קורה לי, על מה את מדברת?"
"על זה שבצהריים, כששכבת לידי ואני סיפרתי לך שאנחנו הולכים
לפתיחה של מחסן המשקאות של אחותי וגיסי, אתה אמרת 'כן כן',
מתוך שינה. על מה חשבת אז?"
"לילה, בוקר, צהריים, ערב, ואני אצלך ואתך כבר עוד מעט קרוב
לעשרים וארבע שעות, יממה. נצח."
"נו, מה רצית!"
"רציתי הרבה, הרבה רציתי. רציתי למשל למצוא אישה, שתתקרב למשל,
להיות תרכובת של אימא שלי וג'ין אוסטין."
"מי? סטיב אוסטין?"
"לא חשוב, סופרת אחת. חלמתי שאגיע לעיר, מהקיבוץ, אמצא את
האישה שחלמתי עליה כל השנים. זו שחוזרת אתי ממסיבה אצל החבר'ה,
מרביצה ליקוק במונית, נשיכה באוזן בחדר מדרגות, מציצה ליד
המנעול של הדלת, ואחר כך מביאה לי את בלוק הציור למיטה,
ומזכירה לי לא להירדם לפני שרשמתי..."
"אתה לא זכרת איך קוראים לך אחרי הליקוק, נשיכה ומציצה של היום
לפנות בוקר."
"...ומסכמת לי קטעים מספרי לימוד כדי שיהיו לי נושאים להציע
אותם בסטודיו, וגוזרת למעני קטעי עיתונים שעוסקים בי..."
"יש הרבה כאלה?"
"...זהו, שלא ממש. ואם הייתה לי אחת כזו..."
"...ואם, ואם, ואם. למה שלא תעשה משהו בשביל עצמך? אתה נושא
כאן נאום שמתאים למאה נשואות, ולא לאף אחת שפגשת אתמול בלילה,
ולהזכיר לך שאתה יוצא עם חברה קבועה, שמתקשרת אליך."
"אז עכשיו את מודה שדיברת אתה."
"דיברתי אתה, לא דיברתי אתה, לא משנה ממש. צריך שתהיה בך הכרה,
ילד מגודל שמתעורר במיטות זרות וחי בסרטים. אתמול בלילה
כשהכרנו על הבר, סיפרת לי שאתה עובד בפרסום, היום אני שומעת
שאתה עדיין סטודנט, ומחר תספר לי שאין לך אף אחד, ואתה צריך
הלוואה דחופה של עשרים שקלים לקנות סיגריות וקפה."
"טוב, בסדר, מה את רוצה, עוד לא ביקשתי כלום. תפסיקי לדחוף
עליי את הגרביים המלוכלכים."
"... ושלא תחשוב שלא היו לי כמוך עשר בלירה. אתה לפחות לא צריך
כסף למנה, אבל שלא תחשוב שאתה יותר טוב מהם. תסתכל בחוץ, מה
אתה רואה?"
יומי הסתכל בעד חרך החלון הצר ונבעת.
"מה אתה רואה? תגיד לי מה אתה רואה? אתה רואה את כל הטיפוסים
שם? אנשים שלא הצליחו בחיים כמוך, אנשים שלא לקחו את עצמם
בידיים. הם חיים מהיד אל התחת. היום הם מזריקים כאן הרואין,
מחר הם מנסים עוד פעם להיגמל במרפאת מתדון, וזה עוד אני אומרת
לך במקרה הטוב. תבין שדבר טוב לא יכול לצאת ממך, לא יצא ממך,
ולא יצא ממך. בחמש השנים הדפוקות שאני כאן, בעיר הדפוקה הזו תל
אביב, בשלוש השנים האחרונות שאני כאן, בשכונה הדפוקה הזו,
פלורנטין, לא ראיתי שקרה דבר טוב למישהו אחד. שיכור אחד נכנס
בבית ממול, שני שיכורים מחפשים בזבל. אישה אחת מוכרת בובה
שבורה של צעצוע, איש זקן אחד נשדד ברחוב. הרחמים לא הגיעו
לכאן, שמעו את השם של הרחוב 'הרבי מבכרך' ויצאו חזרו אחורה.
אין כאן רבנים, מקסימום שניים מברסלב, וגם הם מגיעים רק ביום
שישי, והנרונים שהם מחלקים בשביל נרות שבת אין בהם פתילה
שידלקו. יותר טוב תמצא לך איזו בחורה מהצפון, אתה חושב? אבל
אתה בא מהצפון, ונראה שהצפוניות לא חשבו שהן מוצאות מציאה
גדולה. גם הבחורה שהתקשרה בכלל לא נשמעה מעוניינת, רק אמרה
שקבעתם ללכת לקנות רהיטים לאיזו דירה. נכון ידידה שלך? נשמעה
מעוניינת רק ב'הלו' הראשון, אחר כך, ירד לה בבת אחת לשמוע
אותי. זו אישה, אתה אומר? זו אשת חלומותיך? אז כדאי שתתפכח מהר
מהר, כי עוד מעט זה יבוא לך בתור מריצה גדולה במוח. האישה הזו
מצאה אותך רק כי היה לה נוח, חשבה שאולי יצא ממך משהו. אבל איך
שהיא תקלוט שעשתה טעות, תלך לא עשר צעדים אחורה, אלא חמש עשרה
צעדים, ובכלל תיקח אותה ברייס. תגיד, נכון שאת שכר הדירה הייתם
אמורים לממן מהכסף של ההורים שלה, שאמרו לה שאם היא יוצאת
תלמיד פילוסופיה שנה חמישית, ומחליטה להמר על חייה, הם לא
יעמדו מולה ויממנו אותה, אבל אחרי שתביא את הילד הראשון, תקבור
את השם שלך בסל ניירות, כי היא בת שלושים, ואין לה עוד תקווה
גדולה שמישהו יגלה אותה. אז מה אתה לומד באמת, ואיפה אתה לומד
באמת? זה לא סוד גדול. אולי התחלת ללמוד באיזו מכללה לאמנות,
אולי גירדת קצת את הספסלים של המחלקה לפילוסופיה. אולי פה ושם
אתה עובד באיזה עבודה צדדית, אבל בכללי התמונה לא משתנה. אתה
אפס, היית אפס ותישאר אפס. ריאיון? עם הבוס? בעבודה? על מי אתה
חושב לעבוד. מיום שיצאת מהבטן של אימא שלך, לא עבדת רצוף יותר
מעשרה חודשים, וגם זה בעבודה של מלצרות. מאיפה אני יודעת? אני
לוקחת תלמידי פילוסופיה מברים כאלו כבר חמש שנים, חמש שנים
שאני לוקחת, וחמש שנים שאני מכירה אותם עם אותם הסיפורים. חלקם
נשואים עם סיפור, לחלקם יש חברות עם סיפור, וגם את החברות הם
ממציאים בסיפור, והן בכלל יזיזות שהתחפשו לחברות, ומאיפה אני
יודעת, אולי אלו קוקסינלים שהתחפשו לחברות של הבעלים הנשואים.
אתה לא נשוי, לפחות את זה אני יודעת מזה שלא התקשרה אליך ההיא
כבר היום בלילה. יש לך חברה כלבה עליזה, אתה סטודנט תפרן עם
כלבה עליזה. אם היא הייתה כלבה ענייה לא היית אתה, מקסימום
היית לוקח אותה, כמו שאתה לוקח אותי הביתה, ואז מכניס לה את
השטרונגול העלוב שלך, ואחר כך מספר לה איזה סיפור כמו שאתה
מתכונן לספר לי, שאימא שלך חולה עכשיו בפולניה, עם סיבוך
במעיים, ואתה נוסע אליה, כדי להציל לה את הקישקעס, וברגע שתוכל
תתקשר. אותו בחור, אותו סיפור, כבר חמש שנים."
עליזה עפעפה בעינה אל מול הראי, וקישתה גבותיה.
"ותדע לך שאחי וגיסתי לא אוהבים טיפוסים כמוך, מתרוממים. אם
תנסה לשחק אתי, אחי ימצא אותך. אז תגיד עכשיו מהר מאוד, מה אתה
מתכוון לעשות, ולאן אתה רוצה לחתוך."
"זהו? סיימת?"
יומי קם שוב ממקומו, ניגש לשירותים שדלתם הייתה פתוחה, משך את
ידית הניאגרה, שהייתה קשורה בחוט למיכל מי ההדחה שעמד בגובה,
כדרך הבתים הישנים, וחזר לחדר מיד.

עליזה לא הגיבה להורדת המים המטפורית.

בקצה אחר של העיר, במקום אחר לגמרי, ישבה חנית סוביאנסקי, פתחה
ידה מול האור, והביטה בטבעת הנישואין שעליה. אחר הניחה אותה על
שכמו של היושב לפניה במכונית הפיאט, ונוהג. הנהג שלח ידו, שעל
טבעת הנישואין שלה נחרטו האותיות ג.ז.י. ושילב אותה בזו של
חנית.
"תנהג לאט, מאירק'ה, אתה בעיר."
הוא האט את המכונית.
חנית הפנתה מבטה הצדה. רתומה ל'בוסטר' לתינוק, ישבה שם ילדה
שפניה היו גדולים למידות גופה הקטנות, ומבעד לשפתה השתרבבה
החוצה לשון.
"תהילה-ברכה-ליבה, תגידי בקול פסוק 'מודה אני'. הנה, תגידי
אחרי. מו-דה א-ני ל-פ-ני-ך אדו-שם אלו-קי."
הגוף שישב לידה, פלט קולות נעווים.
"סגור אותו מאיר."
מאיר כיבה את מכשיר הרדיו בתנועה רכה.
"תגידי אתה 'קריאת שמע', חתיניק'ה."
חנית היטיבה את כיסוי הראש שלה בתנועה מוכנית.
"מו-דה א-ני ל-פ-ניך א-דו-שם."
תהילה-ברכה, הילדה הנכה שלידה, חזרה אחרי אמה בהתמדה.
"עוד לא התפללתי ערבית, חניתי'קה."
"תספיק אחר כך, או תתפלל בבית. הילדה צריכה להיות נוכחת במסיבת
יום ההולדת של הבת דודה שלה."
"ארזתי את השקית מתנות בבגאז'."
"אתה רואה שזכרת? כשאתה רוצה אתה זוכר, מה לעשות? ילדה כזאת
צדיקה. הנה, היום אמרה: היום יום הולדת לארזה, הוציאה משפט שלם
מהפה שלה, תגידי את זה עוד פעם, תהילה-ברכה- ליבו'שקה."
הילדה שרבבה שפתיה בניסיון לומר משהו, ודרך ערבוביית המילים,
היטתה אמה אוזן.
"הילדה היא גאון, אני אומרת לך, וגם צדיקה. צריך לראות את זה.
אם הייתה נולדת בריאה, היא הייתה גאון."
"חתית'קה, אלוהים העמיד אותנו בניסיון, והבדיקה לא גרמה לזה.
אלוהים שומע, מחריש לפעמים, מטה אוזן תמיד, וכשהוא רוצה, לא
יוצאים לו פסוקים רעים מהפה, לקדוש ברוך הוא."
חנית הכריחה עצמה לחייך בעליזות.
"עוד תגיע היום לשיעור תורה, וגם תתפלל במניין. וגם הילדה, היא
תהיה מסמר המסיבה."
מאיר הדליק שוב את מכשיר הרדיו, והפעיל את הסורק הדיגיטלי,
שאחרי שהתייצב הראה בצג את האות של 'ערוץ 7'.
"מה זה החליל הזה, מוזיקה של ערבים."
'אני רוקד, רוקד לי את ההורה...'
כולם הקשיבו, לרבות תהילה-ברכה.
'...אוי, אוי, אוי...'
תהילה-ברכה החלה לקפוץ בתוך הבוסטר, ולעוות את פיה.
"אמרתי לך לסגור את המקלט."
מאיר כיבה אותו שוב.
"הגדלוביצ'ים עשו בר מצווה לגדול שלהם, איך קוראים לו,
אלחנני."
"אני יודע, הייתי בקידוש בבית כנסת, חניתי'קה."
"ולמה לא סיפרת לי?"
"אני באמת לא יודע, אולי היית עייפה באותו יום, ולא רציתי
להעמיס עלייך."
"להעמיס עליי מה? שהם עשו בר מצווה?"
"כן, לא, אני לא יודע."
"תראה מאיר, אולי בפעם הבאה שמישהו יעשה בבית כנסת קידוש, אתה
תספר לי."
"בטח, חניתית'קה."
"בטח, חניתית'קה."
"תכבה, מאיר, את המכשיר."
"הוא מכובה, חנית, המוזיקה באה מבחוץ."
מאיר כיבה את המכשיר, חניתה הביטה מבעד לחלון. בחוץ הפסיק
הגשם, ובאוויר עמד ערפל. היא ראתה אור וצל בזכוכית השקופה,
ונזכרה איך כשהייתה ילדה קטנה הסתכלה פעם במשך נסיעה רצופה
בנקודה אחת בחלון, מדמה שכל היוניברס שנמצא בחוץ עובר דרך
הנקודה.
"כשהייתי ילדה, מאיר'קה, נסעתי פעם נסיעה ארוכה באוטובוס."
"לאן?"
"זו הייתה נסיעה לחתונה של קרוב משפחה."
"מי זה הקרוב?"
"אחד שאתה לא מכיר."
"מהצד של אימא או מהצד של אבא?"
"מהצד של שניהם."
"למה את עונה לי ככה?"
"למה אתה שואל?"
"טוב, תמשיכי בסיפור."
"וכל משך הנסיעה, הסתכלתי בחלון בנקודה אחת של לכלוך."
"פי, טפו."
חניתה צחקה.
"אני מספרת לך סיפור ילדות, ואתה צוחק."
"אני צוחק לעצמי."
השניים צחקו יחד. צחוקה של חניתה היה קצר וכלל עווית בפנים.
צחוקו של מאיר נבע ממקור עמוק ושטחי בעת ובעונה אחת. הוא רצה
לרצות בצחוק זה, ובעת ובעונה אחת רצה גם להביע מחאה שקטה.
חניתה התרווחה לאחור.
"למה אנחנו לא מתקדמים?"
"מתקדמים, אבל לאט."
"מה קרה?"
"לא הסתכלת קודם בחלון?"
כשהביטה חנית שוב בחלון, ראתה מה עוצר את הנסיעה. חבורה של
חסידי ברסלב, בכיפות לבנות, ופאות מתנפנפות, שרה וריקדה.
"אז מהם באה המוזיקה בחוץ. אויש, דווקא כאלה אמיתיים אני
אוהבת."
חנית פתחה את החלון.
'מצוווה גדולהה, להיות בשמחה
מצוווה גדוללה...'
"הוונטולין! מהר, מאיר!"
"בתיק שלך."
"מהר, הילדה כבר כחולה."
"הפסיקי לצעוק!"
מאיר האט, הפנה את חרטום המכונית שהייתה בנתיב האמצעי בטור
המכוניות כלפי השוליים. אבל מכונית החסידים שנעה באטיות במקביל
להם, מנעה מעבר.
"את רואה את החסיד הזה שתלוי מהקבינה? תגעי לו בכתף, ושיגיד
לחבר'ה שלו שיאפשרו מעבר."
החסיד הפנה מבטו כלפיהם.
"גברת, אל תגעי בי."
"תראה את הילדה משתנקת באוטו."
"אז תשימי צ'וק."
"אתה צוחק עכשיו."
"שימי משנק."
תהילה-ברכה השמיעה קולות.
"עזבי אותו עכשיו, חנית. והסתכלי בתיק שלך."
"שמתי אותו בבגאז', אני אומרת לך."
מאיר דומם את המנוע, הפעיל איתות חירום, ועצר באמצע הכביש.
המכונית הבאה שעברה אחרי מכונית החסידים הייתה של מנוף ענק.
"עצור כאן מיד, מאיר. אני לא מוכנה שתמשיך."
"עצרתי, עכשיו רק שהמנוף יעבור. תנסי לצאת מהצד השני."
חנית פתחה את הדלת שכלפי השוליים החיצוניים.
"תעברי, קחי את התיק."
היא יצאה בעד הפתח, והצליחה להשתחל אחורה לבגאז'. פתחה אותו,
מכוניות מוסיפות לעבור באטיות מימינה ומשמאלה, הוציאה את תיק
היד שלה, ואז 'זה' היכה בה. זיכרון ילדות, עת לקח אותה אחיה
הגדול פעם לקרקס. האוהל היה מלא מפה לפה, ואיש לא הרגיש כיצד
נטשה הילדה הקטנה את אחיה במקום מושבי העץ, עברה מתחת ליתרות
הברזנט, מבעד לחבלים, אל השטח הפנימי הפתוח לאנשי צוות הקרקס
בלבד.
ברחבת האספלט עמדו קרונות משורגים, אריות נהמו, ג'ירפות צחקו,
והשימפנזה אונן. משאית מלאה חציר ומספוא המיועדים לחיות עברה
אז בקרבתה.
ועתה כאז חלפה משאית חציר לידה, מאחורי המכונית שבה ישבה בתה
שבסכנת חיים, ובעלה ליד ההגה, והיא לא יכלה לעצור בעד הזיכרון
להציף אותה, עד שבעלה הוכרח לצפור.
היא התעוררה כמו מתרדמה, והחלה לנוע מוכנית, משאית החציר העיפה
ענן אבק שכיסה את שמלתה, ושיווה לה מראה מסמורטט.

באוטובוס הלילה שעשה את דרכו מאילת צפונה לתל אביב, ישב יואל
נעים, לאורך כל הנסיעה, בתנוחה של רגליים למעלה, לבדו במושב
האחורי, ועשה את חשבון נפשו. מדי פעם היה עובר לתנוחה של כיפוף
קדימה, ורגליים שעונות על כריות האצבעות, כשהעקבים דוחפים את
הדופן התחתונה. כשהגיע האוטובוס למחסום היציאה מהעיר, עלה שוטר
לאוטובוס.
'יש כאן מישהו בשם בבר כדורי?'
חלק מהאנשים היו כבר שקועים בשינה ולא שמעו את השאלה. צמד
חיילים, שפשטו כבר את חולצתם הצבאית ונשארו בחולצת טריקו
ומכנסי דגמ"ח, הרבו לצחוק סביב השאלה הזאת, שסיפקה להם חומר עד
לפונדק רמון.
כשהגיע האוטובוס לפונדק, והנהג הכריז על חניה, יצא יואל לחלץ
עצמות. הוא לא היה רעב, אך הזמין לעצמו כריך. בשבתו באולם
האכילה דיבר עם החיילים, ואחר החליף כמה מילים עם נהג
האוטובוס. העייפות עשתה אותו משוחרר מהרגיל, והקפה אך האיץ בו
את הרגשת החיוניות. 'מילא, מחר אישן כל היום', אמר לחבורת
נוסעים כשחלף ליד דוכן העיתונים, ועיניו נתקלו באחד מהם. הוא
הקדים לצאת מהאולם, ועמד ברחבת החניה השוממה כמעט מאנשים. שוטט
כה וכה כשראשו נתון בין כתפיו, עד שעמד ליד החלון הרחב והמואר
של חדר האכילה, כשדמות נערה שישבה וסעדה את לבה משכה את תשומת
לבו.
היא ישבה זקופה אל מול השולחן, אך ראשה נוטה בזווית חלשה כלפי
האוכל. בידה הכניסה כף לתוך פנכת המרק, והעלתה אותה מעלה אל
פיה בלי לשפוך ובלי להתכופף. היא אכלה במתינות, מדי פעם עוצרת
כדי לצבוט לה פרוסת לחם מסלסלת הקש שהייתה מרופדת במפית משבצות
וקווים אדומים לבנים בתבנית כמו סימטרית. השולחן עצמו היה
מכוסה בשעוונית לבנה מחורצת, אבל פתאום התפרץ לתוך עיניו של
יואל שלל צבעים ובליל טעמים כמוהם לא ידע מעודו.
הנערה סיימה לאכול את המרק. יואל פילל שהיא לא ראתה אותו,
ואפילו הסתכל על האספלט, מוכן להישכב עליו לצורך העניין.
הוא לא ידע כמה זמן עמד שם, אבל אז נפנה ועלה בחזרה לאוטובוס.
הנוסעים כבר תפסו את מקומותיהם, והנהג שרצה להתחיל בנסיעה,
הורה לו לשבת במושב הראשון מאחוריו.
"זיינת?"
שאל הנהג שאלה גסה.
"למה אתה שואל?"
"כי אשתי לא נותנת לי כבר הרבה שנים. אתמול נסעתי עם אישה
דתייה במושב הזה. נתתי לה לישון אצלי במלונית, לפני שאחזור
לאילת. עכשיו נראה אם היא באמת תחכה לי שם, במלונית באלנבי."
"זונה?"
"דתייה, אני אומר לך. כל הדתיות זונות."
הנהג המחליף, שישב מהעבר השני של המושבים, התערב בשיחה.
"הוא יזיין לך את המוח כל הנסיעה, לא אישה ולא נעליים. בסך
הכול הוא נהג שמוריד את הנעליים במלונית כשהוא מגיע, ורץ למלא
מים מהים בבקבוקים של מים מינרליים, בשביל אשתו שבאילת עם
הראומה."
"יאללה שטינקר."
"יותר טוב תעבור לשבת מאחורה, אנחנו רוצים את הפרטיות שלנו."
יואל נשא את עיניו העייפות בעד החשיכה, כשחצה את האוטובוס
בדרכו למושב האחורי.
בעד האפלולית הבחין בדמות יושבת נשענת על המסעד, ונרעד - זו
הייתה היא, הנערה הסועדת.
היא פנתה אליו.
"חוזר מאילת?"
"לא, מוונציה."
היא צחקה צחוק פעמונים.
"אני מתכוונת, אילתי?"
"לאו דווקא, צפוני."
"מאין?"
"מפרדס חנה."
"שדרות הדקלים?"
"הפלאפל של דבורה?"
"הספרייה מול האיטונג?"
"האיטונג עבר כבר לרכבת."
"איזה כיף! לפגוש את בן כפרי - בניכר."
"אני רוצה להקדיש לך שיר."
"איזה?"
הוא החל לשיר בלחש: 'אשבו, אשבו, אשבו בינת בלאדי', ואחרי
שזיהתה היא את השיר, הצטרפה אליו.
שניהם צחקו מקרב לב.
"מה עשית באילת?"
"אני נהגת 'סמי'. אתמול הבאתי מכולה לנמל אילת, עכשיו פורקים
אותה, והנהג השני יחזור אתה."
הוא לא ידע אם היא מתבדחת או רצינית, ורק פקח זוג עיניים, שהיא
לא ראתה.
"מה שמך?"
"שמית נוף."
"יואל נעים."
הציג את עצמו ולחץ את ידה. היה לה מגע שלא ידעת מאין צצה הלחות
ביניכם.
"מה אתה עושה?"
"אני בתל אביב, מנסה... אההה..."
"עזוב עכשיו, מה אתה עושה מחר בבוקר?"
"שום דבר מיוחד."
"אז אנחנו נוסעים לאכול פלאפל אצל דבורה, ואחר כך באים לדשא של
אימא שלי."
"ומה בתוכנית אצלה?"
"מופע של ילדי גן פעוטים 'נוף', ואחר כך מצגת בוטנית בנושא
יערות מנשה."
"אימא שלך זו חבצלת נוף הגננת, ואני ישבתי אצלה בסיר קקי."
"די!"
"דיינו!"
"אני בשוק!"
"אני בשוק!"
"אז בשבילי כנפיים."
לפתע פתאום, בלי להבין מתי חשב על כך, מצא את שפתיו בין שפתיה.
מאוחר יותר, בטרמינל של התחנה המרכזית בתל אביב, שחזר כל פרט;
כל מציצת שפה תחתונה בין שיניים עליונות שלה, ויציאה פתאומית
של הלשון הצדה לזוויות הפה. כשלא יכול היה להתאפק, וחייג את
מספר הטלפון שלה בעלייה על מדרגות האוטובוס העירוני בקו חמש,
לא עיכל שזה לא יכול להיות מציאותי, ורק מישש את הנשיכה שנשכה
אותו בצווארו, כדי להיתקל שוב ושוב בתקליט 'המספר שחייגתם אינו
קיים במערכת'.

"אז מה לעשות עכשיו, מיטל?"
"זה נשמע שבוז."
בדירת החדר השכורה שלו, כשהוא נוגע בעצמו, שוחח יואל עם מיטל
בטלפון. אך הגיע הביתה, זרק את הצ'ימידן במרכז החדר, את עצמו
השליך על הספה המבולגנת. ביד השנייה זפזפ בין ערוצי הטלוויזיה
האילמת.
"את בוכה?"
"זה נשמע לך כאילו אני בוכה?"
"היה נראה לי כאילו אני שומע דמעות אצלך, באופן מטאפורי,
כמובן."
יש לי חבר, יש לי חבר, יש לי חבר, זמזמה לעצמה בראש מיטל.
"בוא ספר לי מה עשית באילת."
"טיילתי בטיילת, קניתי כרטיס למרכז המבקרים הימי, הסתובבתי
בחוץ, 'תפסתי' בנות, ואמרתי להן שיש לי כרטיס זוגי, ואם מישהי
רוצה להצטרף."
מיטל צחקה.
"ומה היית אומר להן, אם מישהי הייתה אומרת לך 'כן'?"
"הייתי מעמיד אותה בתור הכניסה, אומר לה שהלכתי לרגע לשירותים,
והולך לקופה."
"אהה, יש שם שני תורות, לקופה לכרטיסים ושני למרכז עצמו."
היא פלטה נאד, ואחר רחרחה באוויר.
"או שמא אומרים תורים, ולא תורות."
"מה דעתך מיטל, שנצא הערב?"
היא כחכחה בגרונה.
"ספר לי עוד. אמרת שקיבלת מספרי טלפונים מבנות."
הוא כיזב והעלה לעצמו את מספר המספרים בשניים.
"משלוש בנות."
"ומה עשית בהם?"
"נתתי לנהג האוטובוס."
"מדוע נתת את המספרים?"
"הוא היה נזקק."
"ולך לא היה בהם שימוש."
"מה אני אעשה בבנות אילתיות?"
"גם הן עולות לצפון לפעמים."
"ואיפה אני אשכן אותן, בדירת החדר שלי?"
בזווית העין הבחין בתמונה שהוצגה בטלוויזיה - אישה זקנה בחצאית
מקטורן ארוך אפור ישן, ועגלה עם דפנות ברזנט כחול, ומתוכה
מציצים פרחים בשפע עז ועדין, מקור החסידה עם כלניות.
"הן יכולות להתאכסן במלון, או אצל הקרובים שלהן."
"וכשארצה לזיין..."
"תביא אותן למלון."
בדממה שנוצרה כיבה יואל את עיניו ו'ניקר' על כתפו, שהטלפון היה
תחוב בה ובין אוזנו, והייתה שעונה כנגד מרפקו, הנעוץ בגומחה
שחולל במזרן.
מיטל ישבה בכיסא הרגל המרופד ללא המסעד ישיבה מזרחית, מול
שולחן האיפור, ברגליים משוכלות, מקיפה עצמה בטבעות עשן.
"נרדמת?"
הוא ניקר שוב. שפופרת הטלפון נפלה על הספה, ומשם השתרבבה לרצפה
בקול נקישה. יואל קפץ.
"אתה שם?"
"כן, מיטלי."
מיטלי, מיטלי, מיטלי, זמזמה מיטל לעצמה. בלילה חלמה על זוג
שראתה בקפה, הם חלפו לאורך השדרה מחוץ למקום והיא ראתה אותם
מבעד לחלונות הרחבים, שניהם בלונדיניים וגבוהים, מרחק של חצי
מטר מרחיק ביניהם. עכשיו הם חזרו אליה ב"דה ז'ה וו".
"צלצל אליי שוב כשתתעורר, לך לישון עכשיו שינה בריאה."
הוא החליף את המצעים לטריים, התרחץ בכיור במים קרים. ולפני
שעצם את עיניו, עלתה לו אמו לנגדו.
מאיר נשען על הגמרא הנתונה בסטנדר, ואימץ את ראייתו.
""מתקיף לה רב פפא", מה..."
הדובר, החברותא שלו בלימוד, אבי רבינוביץ', המכונה גם אבי מה,
על שום הנטייה שלו לשרבב את המילה 'מה' לדיבורו.
"זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע אמר רב זביד זה קנה אילנות
וזה קנה קרקע מתקיף לה רב פפא אם כן אין לו לבעל אילנות..."
מאיר השתהה לרגע.
"יש כאן רוח פרצים?"
אבי העיף מבטו.
"לא תיקנו עדיין את החלון, מה, הזגג, מה, הוא חוזר בתשובה
שצריך להביא את החומרים שלו משוהם."
מאיר התעטף במעיל, אבי השתעל.
"זה מהסיגריות, אל תשים לב."
"סלח לי, אבי, היום אני לא מרוכז."
אבי סגר את הגמרא, לא לפני שהציע למאיר כוס תה, והלך לשמוע
רדיו.
"מכניסים חזק, מזג האוויר ישתפר."
אבי התכופף אל מכשיר הרדיו. הפאות והמגבעת השתרבבו להם.
"אז ביום חמישי הבא."
מאיר יצא החוצה, אל רחוב רבי עקיבא. ברל המשוגע ישב שם, צופה
בעוברים ושבים. הגשם שטף בלי מעצור, והשלוליות התרוממו עד
לגובה הכיסא כמעט.
"ברל, מה קרה לך?"
"הגיעו מים עד תחת, זה מה שקרה. כולם מנאפים ועצרת בוגדים.
ה"רב" (הוא הראה מירכאות בידיו) אלחריב, ה-So called רב פך,
והרבה'ניו קנייביסקי, שמנים, זוללים וסובאים, בנים סוררים
ומורים, לא אכפת להם מיהודי שלא קיבל את ארוחת הצהריים שלו בתל
אביב, או בירוחם, ילדי ישראל נמקים ברעב, והם מעלים משמנים,
צוברים עוד פימה ועוד כרס, מעשנים סיגריות ומרעילים את סביבתם,
סובלים מהם הנשים השמנות שלהן, שצריכות לטרוח על כל מיני
תנוחות שונות ומשונות. חשבת פעם איך שני שמנים שוכבים, שוברים
את הראש על זה הרבה זמן בסדנאות טנטרה. בדרך כלל בתנוחת הכלב,
אבל אז הם "עיקשים". או שמתיימרים על בחורי ובתולות ישראל,
מאחלים להם גיהינום, ושאר מרעין בישין עוכר ישראל חוטא ומחטיא
את הרבים, ראובן אלקז, רשע גדול, לא ינקה מיום הדין מיום
התוכחה, הבחורים בישיבה אצלו עושים שירות לאומי אחד על התחת של
השני, בזמן שהמנקה המסכנה בחדר. בצבא הם לא ילכו, מחשש של
'שמירת עיניים', אבל לשון הרע הוא יודע להוציא. מקיזים דם של
איזה ישמעאלי קטן, שבא לשכון בשכונתם, אבל לא שמעו על מצוות
כיבוד אב ואם לילדים של הורים שאינם לובשים זקן, כיפה ופאות.
את כולם הם רוצים לשים במדורת ל"ג בעומר אצלם יחד עם היטלר.
אלקז הגיע לרמות שטניות כשמדבר על הציונות, שמע פעם על המשנה
באבות "לא יעשה אותה קרדום לחפור בה', אולי שמע, אבל עשה
מהנייר של המשנה, טיארה, להעיף באוזניים של אלו שהולכים עם
עגילים. אתה מבין, רק זה אכפת לו, שהולכים בחורים עם עגילים,
ולא אכפת לו שהבחורים שלו ירימו יד על אישה באוטובוס, שישבה
להם במקרה על ה'בורסלינו'. אתה ראית מישהו מהרבנים האלו הולך
לעבוד, אם יש צדיק אחד כזה בסדום, מיד מתלחשים עליו, והילדים
שלו הם פסולי חיתון. חוץ מרכילות, למה שלא יפתחו פעם משנה
במסכת אבות: 'מרבה בשר- מרבה רימה'. הקברנים של הכרסתנים האלו
יזיעו קשה בדרך לקבר, אבל לפחות לתולעים יצא מזה טוב, הם יוכלו
להתיידד עם תולעי עש הספרים שכבר מקננים בגופות המתות חיות של
המנוולים האלו. איפה ראית שה-so called שך ילך לבקר חייל פצוע,
ינחם איזו אלמנת צה"ל. אנחנו גויים בשבילם, מקסימום הם קוראים
לנו 'חסידי אומות העולם'. הם מוכנים להיהרג כדי שנבוא לקבר
ישראל, ולהרוג כדי להביא אותנו לשם. מאיימים באלימות על מדינה
שלמה, ולילדים שלהם מכניסים מכות על בסיס קבוע. כמה יותר מכות,
יותר טוב. חוסך שבטו שונא בנו, אז הם 'אוהבים' מאוד את הילדים
שלהם. תשמע לי, בסמינרים למורות שלהם, הם מלמדים את הבנות
שיטות הכאה. כך תכי את תלמידך, עם הסרגל על קצות הציפורניים,
ציון תשע, אם הצלחת גם לשבור לו יד או רגל, יעלו אותך לדרגת
קדושה, ויתנו לך סטיפנדיה ליד חלקת הרבנים בהר הזיתים. הרבנים
של 'המזרחי' כבר טובים יותר, שמעתי ראו את הרב אבינר עושה
ג'וגינג אחרי חמור בבית אל. מקדשים שפיכת דם של מנהיגים סוררים
'רק בתיאוריה דין רודף', ובהילולות שלהם, בימי אידהם, שרים
'אלוהים, אתה בחרתנו מכל המפלגות, רצית אותנו מכל היהודים'.
החיוך של יגאל עמיר מתריס על מנהיגותו של אפי אירם השמן, ורק
לכן הוא מתנגד לדרכו, פוחד שיום אחד יצא מהכלא ויעלה עליו,
בינתיים משחרר הכרזות כמו 'אנחנו מקימי דגניה האמיתיים'.
בדגניה היה אוכל לארוחת בוקר לבניה עם חביתה, ועכשיו הוא מתחיל
את הבוקר במעורב ירושלמי אצל 'סימה', איך היה מג"ד בצנחנים,
הרי בחי"ר צריך לרוץ ברגל, בטח כל הזמן היה על האלונקה,
והחברים שלו סבלו ממנו. רוצה חב"ד? בסדר, רוצה חב"ד, תן לי שם
של רב אחד מחב"ד, שיתנגד לרב גיבננוברג שלהם, האיש שקידש בשם
ומלכות את 'רבי ברוך גולדשטיין'. ברוך הגבר אתה אומר, גם אני
אומר "ברוך הגבר", אבל מי אחראי לפרעות שהתפרעו אחר כך
המפגינים הערבים, ולהיתקלויות עם חיילי משמר הגבול, אולי
מסראווי, החבלן הדרוזי שפוצץ את מטען החבלה של המחתרת, עכשיו
הוא עובד כמרכזן. אז אני אשאל אותך שאלה, כתוב 'נער הייתי וגם
זקנתי, ולא ראיתי צדיק נעזב, וזרעו מבקש לחם', וכתוב גם בקוהלת
'לא לחכמים לחם'. והחכמים של הזמן הזה אוכלים כל יום חלה עם
הרינג, אז אולי הם לא חכמים, אם כך הם צדיקים שהרי יש להם לחם,
אם הם צדיקים אז למה העם שלנו סובל כל כך הרבה מהם. אנחנו
מממנים להם את הלימוד תורה, ואת המצוות שהם עושים, ובביטוח
הלאומי שלנו הם נותנים מעשר כספים לישיבות שלהם, ול'בתי
התבשיל' שלהם, שאני נוסע אליהם מתל אביב, ושם אחרי שהם מכריחים
אותי לחבוש כיפה, אני יוצא החוצה מהתמחוי שלהם, ומתנפל עליי
אחד משלהם 'בוא תשלים מניין'. אתה מבין, הם מתפללים 'מנחה'
אחרי ארוחת צהריים, כדי שיוכלו לישון עד ל'ערבית'. בזמן שהם
הולכים לבתים שלהם, לישון שנת צהריים, אני ישן כאן בחוץ, כמו
כלב על ספסל, באים המשמרת צניעות שלהם, ואומרים לי: 'לא נאה
לנו שאתה תשב כאן, בחזית של בית הכנסת הגדול, ותקרא עיתונים של
חול, "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". בבקשה רבותיי, אני אומר להם,
לא למדתי את ה'אותיות הקטנות', ועכשיו שאתם רוצים שאכנס לבית
מדרש ללמוד, אתם תבקשו ממני גם ללבוש תפילין וטלית קטן. אבל
אני מזמן שהייתי קטן, הלכתי ללא ציצית, הפתילים נכנסים לי לתוך
התחתונים כשאני מנגב במחילה. ואחר כך, הצבע הלבן של הפתילים
הופך חום. ותפילין שאין לי אותם, הרי אתם תסדרו לי זוג
ב'גמ"ח'. אני יודע שכבר איבדתי שני זוגות תפילין שנתתם לי. אבל
בבקשה, רבותיי. אתם נתתם לי תפילין של מת. מישהו שמת לו מת,
נתן אותם במתנה לגמ"ח תפילין, שזה יפה מאוד, אבל המת השאיר גם
כמה ג'ובות בירושה, והם הולכים לבחור הישיבה שנמצא עכשיו בביתו
היבש."
מאיר נרטב כבר עד לשד עצמותיו, אבל לא העז להפסיק את ברל, שקצף
שעלה על פיו נזל במורד סנטרו, שם הפך לריר והמשיך למטה לאספלט
הרחוב, שם הפכו נהרות המים שוב לקצף שעיטר את שולי השלוליות.
"לך הביתה, מאיר."
ברל התרומם לרגע, וטפח על שכמו של מאיר.
"לך הביתה, זיין את אשתך השמנה, ושכח מברל החולה, הכלב המשוגע.
אלוהים ייפרע מהם. אני לא מאמין בו, אבל גם הוא לא מאמין
בהם."
"אתה צריך לכתוב את הדברים האלה, ברל, ולפרסם אותם בספר. מה
אני אגיד לך, זו אמנם כפירה מסוכנת, אבל כל קול צריך להישמע."
ברל שלף קונטרס מאמתחתו, ונתן אותו בידיו של מאיר. על כריכת
הקרטון שלו, שהייתה ספוגה מים, ניתן היה לזהות את הכתוב:
"מנאפים ובוגדים בקרב חרדים". מאיר שלף מאיה מכיסו, ונתן אותה
בידיו ברל שדחה את השטר בתנועת יד.
"ק-ח! לך לאכסניה הלילה."
ומאיר הוסיף עוד מאיה בידי ברל שכוח התנגדותו נחלש, לבסוף תקע
מאיר את הכסף בכיס חולצתו של ברל, והסתלק, ברל נשאר שם מגבב
ברכות בכיוון הפוך להליכתו.

בינתיים התרחשה מסיבת יום ההולדת בביתה של שפרה קמינסקי, אחותו
של מאיר. חנית נכנסה למטבח, שם טרחה שפרה אצל השיש, כששני
זאטוטים אוחזים בשמלתה. שפרה פנתה אליהם לפני שידעה שחנית
מאחוריה.
"מאיר יצחק, ושמעון ברוך, אני מבקשת בכל לשון של בקשה, אתם
תקרבו את תהילה-ברכה אפילו שזה יום ההולדת שלכם. תשחקו אתה
במשחקים שלכם, ותתנו לה להיות ראשונה ב'טטריס' וגם ב'גיימבוי',
אפילו שהיא ילדה, זה לא אומר שאתם צריכים לקחת לה את המשחקים
שלה, אלא להפך, לשתף אותה. מאיר יצחק, אתה צדיק גדול, אפילו
שבכיסים של המכנסיים שלך, שאתה מחזיק בהם, יש שאריות ריבה
מהסופגניות ש"סחבת" לי מהקערה, ועכשיו הן מתערבבות עם הפיצוחים
של שבת, שעוד לא הספקתי להוציא אותם, כמו שאני עושה תמיד
במוצאי שבת. אז אני מציעה לך לא לטעום מהם, מאיר יצחק, כי ילד
גדול בן תשע ושלושה חודשים כבר יודע שמלוח ומתוק לא הולכים
ביחד. שמעון ברוך, תן יד לאחיך הגדול, וצאו לחפש ארצות חדשות,
אולי תקריאו ליהודית מהספר שקניתי לכם 'לובנגלו מלך זולו', ורק
תראו שאם אתם מציירים על הדפים שלו ילדות בחצאית, אז מן הדין
ומן הצדק, שגם לאריות ולג'ירפות תהיה כיפה. שמעון ברוך, זה לא
אתה ציירת? אני מאמינה לך, בלילה יוצא מלאך מבין הכרובים
שקניתי במכולת של אבדר, וזורע ציורים מלאי קסם במחברות שלך
ובספרים שלך. השנה אתה לא הולך לחוג ציור, כי אבא לא הספיק
לקבל את הכסף של היזמות שלו בננו טכנולוגיה, מה שהוא עושה שם
עם המחשבים המחוברים לצמחים, אבל בשנה הבאה כולכם תלכו לחוגים,
אני מבטיחה. אז צאו ילדים."
היא אמרה בפתאומיות כשראתה מאחוריה את גיסתה, וחיבקה אותה
מיד.
"הדלת הייתה פתוחה, אז נכנסתי."
הסבירה חנית, כששפרה מאידך מבטלת את דבריה בתנועת יד רחבה.
"שמעתי שלמאיר יצחק יש גדולים כאלה באף."
הוסיפה חנית, וצבטה בחיבה את הנמשים באפו של אחיינה.
"ושמעון ברוך כבר מטייל לבד בלילות."
רמזה רמז, ונשתתקה מיד למבטה הבהול של שפרה.
הילדים יצאו את החדר, בהליכה ממושמעת.
"למה אמרת?"
כעסה ומיד בטלה את עצמה בקול יורד.
"שמעון ברוך סובל מנדודי שינה ושטטת לילה."
"הליכה תוך כדי שינה."
הסבירה את הביטוי המדעי שנקטה.
"אתמול מצאנו אותו ליד העציץ של השכנים, בקומה ב'. דורי חזר
הביתה מהעבודה, והביא לי הפתעה יחד אתו מבחוץ. הבן שלנו יצא
מהבית בלי שארגיש, תוך שאני מכינה במטבח את הממליגה לבוקר
למחרת, כלומר היום. איך הצליח לפתוח את המנעול בדלת, ולסובב את
המפתח שיותר גבוה ממנו ומצריך כוח, זו תעלומה שיוצר תעלומות
וסתרי עולם כבר יפתור אותה. איפה יהודית?"
"הכנסתי אותה לחדר הילדים."
"אז שבי, וקחי לך סופגנייה."
חנית התיישבה.
"רק רגע, שפרה. אני רק נחה, ומיד אבוא לעזור לך. איזה יום,
איזה גשם."
קולות הרעמים מבחוץ גברו על קולות שיחתם, ומיד החשיך בחדר.
"אני אלך לראות מה עם הילדודס."
זינקה ממקומה, ורצה לעבר חדר הילדים.
הפעמון צלצל, כשחנית חזרה וחנוכיית ילדים עשויה פקקים דבוקים
לקרש, דולקת בידה.
"אני אפתח."
"זה הטלפון."
קראה שפרה וניגשה לסלון, שם עמד המכשיר.
"רוצים אותך לטלפון, חנית."
"אותי? מי זה, מאיר?"
"זה יואל."
"מאיפה הוא יודע שאני כאן?"
"אני לא יודעת, קחי כבר."
חנית המופתעת לקחה את השפופרת משפרה.
"אה, מאיר, זה אתה, רגע אחד."
צחקה, וקראה כלפי שפרה:
"גם את רעה, מאיר אמר לך להגיד שיואל על הקו."
"כל היום יואל, יואל, יואל, יואל."
נשמע קולו של מאיר מבעד למכשיר.
"הוא לא בכלל המטופל של העובדת הסוציאלית השנייה במשרד?"
"מקנא?"
"לא, רק שגם אני רוצה כמוהו, לשבת כל היום, להסתלבט רגל על
רגל, ולקבל כסף מביטוח לאומי."
"יש לך עוד דרך לעבור כדי להגיע לשם."
"למה, אני לא מספיק משוגע?"
"אתה כן משוגע, אבל לא משוגע אמיתי."
"העיקר שאני נמצא עם אישה שפויה אמיתית."
"ו"עם"."
מאיר דמם מעברו השני של הקו, אבל שרבב לשון כלפי המראה שבמגן
השמש במכונית שהיה מורד. מלפניו ומאחוריו השתרבב טור מכוניות.
"מתי אתה מגיע?"
"זהו, שהתנועה כאן זוחלת באיטיות."
"אתה לא יכול לעשות את זה, מאיר'קה. האורחים והמארחת כבר
עייפים, ויהודית נרדמה במיטה של הבנים. אם לא תגיע עכשיו,
תוציא כבר שפרה מצעים גם בשבילי, ואני ארגיש נבוכה."
"אני מבין שזה רמז שהיא רוצה לישון."
"בינגו, דוז פואה."
"אין צורך להיות סרקסטיים, חנית (הוא אמר את שמה מלעיל). אני
עושה מה שאפשר."
"למה לא יצאת קודם?"
"יצאתי, אלא שבדרך נתקעתי במצווה של גמילות חסדים."
"הגמילות חסדים הכי חשובה זה מה שתעשה עם אשתך והבת שלך."
"דווקא הן מסודרות, אבל ברל..."
"ברל? זה לא ההוא עם השלייקס על הראש, שמיטל מספרת עליו."
"ואם זה הוא, לא צריך לעזור לו?"
שפרה נכנסה לסלון, מחזיקה בידה הר של כרים ושמיכות. חנית אותתה
לה בידה 'חבל על הזמן' בייאוש.
"מי מציג היום?"
"מה?"
"מהילדים, מי עשה הצגה."
"מאיר, עשה לי טובה, קודם תגיע ואחר כך נדבר."
"בסדר, חנית'קה, שמרי לי מהכיבוד."
הוא תלה את הטלפון במכונית, הפעיל את הרדיו, כשהוא שר לעצמו
'שומרים הפקד לעירך', על מנת לענות שוב לטלפון.
"כן, חתית'קה."
"שכחתי, אנחנו מדברים ומדברים, שפרה כבר הוציאה מצעים בשבילי,
אז כמה זמן אתה כאן?"
"חבל על הטרחה, חתית'. עוד שלושים קטנות."
"שלושים דקות."
"קטן עלינו."
"עליך, אני מרגישה כאן מיותרת. כאילו אני מפריע למישהו כל
הזמן."
"שמעי, חנית, נמאס לי מהנאח..."
קטע את עצמו באמצע המילה.
"זה בסדר, אני אגיע."
הגביר שוב את הרדיו, והציץ שוב בשלט הפרסומת: "אשתך מביאה לך
את הנאחס? קנה נכסים בזיכרון-יעקב".

ברל קיפל את שולי מכנסיו, עבר יחף מבעד לשיטפון הגדול שחצץ
בינו במדרכה למונית שעצרה במרכז הכביש.
"קח אותי להילטון."
רשף כלפי נהג המונית מבעד לחלון הפתוח.
"יש לך כסף?"
בתוך המונית העלו משקפיו כבדי הזגוגית אדים.
"יש לך קרובים שם?"
"יש לך קרובים בסלע, בבת ים?"
הנהג לא ענה, ובמקום זה שיחק בכפתור המגבים.
"למה אתה לא נוסע דרך אבא הלל?"
"אבא הלל פקוק."
"אחותך פקוקה, ואשתך גם על הפנים. סע דרך אבא הלל, אתה מנסה
להרוויח עליי כמה גרושים, אבל זה לא יעזור לך. את ברל לא
מסדרים."
הנהג המשיך בשתיקתו.



כשחזר מאיר לקחת את המשפחה וכולם ישבו באוטו, שאלה אותו חניתה
על הלימוד.
"זהו, שבלימוד גמרא, אפילו זוטר כמוני יכול לחדש."
"חידשת משהו לאברהם, היום?"
"הוא לא אומר לי, אבל אני רואה את זה מהאופן שבו הוא מסתכל.
העיניים שלו נפתחות."
"ולמה שלא יגיד לך?"
"כי אני מחדש רק מעט, רוב הזמן הוא מסביר לי את החידושים
שלו."
"וזה נראה לך?"
"תלמיד חכם ממזר, קודם לכהן גדול הדיוט."
"שזה..."
"הגיל והניסיון שלי לא נחשבים כאן, כשבאים ללמוד גמרא."
"ניסיון לא נחשב, אז מה נחשב?"
"הלימוד הוא אובייקטיבי מדעי, והניסיון שלי עוזר לי רק לקבל
מהצעיר את דרך הלימוד שלו, את הסברות שלו."
"ואם הטעה אותך?"
"זה גם יכול לקרות, אבל בעתיד אפתח ניסיון משל עצמי בלימוד,
ואוכל להבחין בין מזויף וטפל לעיקר."
"עכשיו אתה לא יכול?"
"איך אני יכול, חניתי'קה. אם בשבת בבוקר את פותחת טלוויזיה,
ומעשנת את הסיגריה שלך אחרי השולחן שבת."
"מה זה קשור, אם הלימוד הוא אובייקטיבי מדעי, אז אפשר ללמוד
גמרא גם מדי-וי-די ביום כיפור."
"יש כאן עניין שנקרא 'נגיעה'. כדי שתוכל להיות אובייקטיבי,
עליך להתנער מכל מה שחוצץ בינך ובין קיום מצוות בדרך הרגילה."
"ומי קבע מהי הדרך הרגילה, אני רגילה לעשן בשבת, ואין לי זמן
אחר לעשות 'פן' חוץ מבליל שבת, כשאתה הולך לבית כנסת."
מאיר אותת לרכב שבא ממול באורות גבוהים שינמיך.
"אני כל כך שונאת את אלה שמסנוורים, סנוור זה רצח כמו אכילת
המבורגרים. וחוץ מזה, גם אתה סיפרת לי שבישיבה היית שומע רדיו
בזמן התפילה."
"זה היה בעבר."
"ואם עכשיו אתה אחרת, זה נותן לך זכות להטיף לי?"
חנית פתחה את החלון, כשרוח פרצה פנימה.
"איך היה עם תהילה-ברכה ביום הולדת?"
"יפה מאוד, הם שרו וחילקו מתנות. תהילה-ברכה חיקתה פרה."
"איך?"
"תהילה-ברכה, תעשי פרה לאבא."
שיעול פרץ מגרונו של מאיר, הרוח התגברה, טיפות גשם הופיעו
בחלון הקדמי.
"סגרי את החלון, חנית."
"רק רגע, הילדה נהנית מהגשם."
"קר לי חניתי'קה."
"אז נגיד 'תהילים' עם הילדה. תגידי 'שיר המעלות'
תהילה-ברכה'קה, ותכווני שמזג האוויר ישתפר, ולאבא לא יהיה
קר."
מאיר פתח את תא הכפפות, הוציא מתוכו חפיסת כדורי 'קולדקס'
והגיש אותו לאחור. חנית פתחה את החפיסה, הוציאה את הגלולה
מעטיפתה, והגישה למאיר.
"או..ת הוו...מי...ם."
"מה אתה אומר שם? אני לא מבינה אותך."
מאיר נשנק, ולשונו ליעלה.
"אווו..."
במתינות חיפשה חנית בתיק, עד שמצאה בקבוק מים, מאיר הצליח
לעצור בינתיים בצד, לקח את הכוס, והצליח לבלוע את הכדור. זרזיף
מים טפטף מסביבו. הוא פתח את פיו בחוסר אמון, והמילים נתקעו
בגרונו.
"תירגע, מאיר'קה, תירגע, זה יעבור לך."
חנית תופפה קלות על גבו של בעלה, תהילה-ברכה בבוסטר פרצה
בבכי.

המונית עם ברל בתוכה המשיכה בנסיעתה לתל אביב בגשם. בבורסה גבר
הגשם, והמונית עמדה ברמזור האדום, כשאישה בתלבושת מיני, מגפיים
גבוהים וגרביונים, דפקה בחלון מצד הנהג. ברל נשען הצדה, ופתח
את החלון האחורי.
"אין לי כסף."
"קח אותי על הדרך, אבי ב'קריז' אתי מהבוקר..."
ברל פתח את כפתור הביטחון, הזונה נכנסה, נוטפת מים, והבל קור
עולה ממנה. הנהג התעורר מקיפאונו.
"לא מכאן, המשטרה תעצור אותנו."
"בואי תעלי מהצד שלי."
"אני כבר בפנים."
"מה יש לך, את נראית על הפנים."
"האיפור שלי נוזל?"
היא הוציאה מראה קטנה מהתיק, והסתכלה בדמותה בראי.
"מהבוקר לא עשיתי שקל, אבי יהרוג אותי. הוא פעם עשה לי כוויה
עם תנור, 'תפרו' לו תיק הבוקר, במשטרה, על אחזקת רכוש גנוב, מה
פתאום שיחזיק רכוש גנוב."
"איזה רכוש?"
"מצאו אותו עם די-וי-די שהלך למכור בשביל חבר שהיה צריך כסף
כדי לרדת לאילת למכור שם שעונים תוצרת שוויץ."
"מאיפה השעונים?"
"שוויץ, מה אתה לא שומע טוב?"
"הוא שוויצרי, החבר?"
"הוא מיבנה, אבל שכן שלו עשה כסף בשוויץ, דייל שמתפרנס ממכירת
'לבן' שם, ובדרך חזרה יש לו חמישה קילו מקום ריק להביא מטען,
אז הוא מכניס כמה קוקיות שוויצריות, לפעמים גבינה, ולפעמים
'סייקו'."
"יש לו שעון 'רולקס' למכור?"
"אנא ערף, תראה אותו תשאל אותו. רק עכשיו עדיף שתתרחק, שלא
יראה אותי אתך, כי הוא גם קנאי מאוד. פעם פתח את הפנים של לקוח
שניסה לאנוס אותי עם ברזלים של תיק מסמכים, בסוף גם הוריד לו
את המכנסיים, והשאיר אותו ככה באבא הלל, מדמם. כשבאה המשטרה
היו צריכים להביא גם מכבי אש בשביל לשטוף את הדם מהכביש, על
המגן דוד שלקחו אותו לבית חולים. חבל שלא לקח גם את הכסף שלו.
הלקוח פחד להתלונן, כשבאה משטרה אמר להם, לא נגנב כלום, רק
הייתה תאונה, ונכנס לו שפיץ לעין. אחר כך חזר וביקש סליחה,
אפילו רצה להביא פרחים בשביל להתנצל, אמר שהיה שיכור, רק שאבי
הוא מאוד קנאי, אז אמר לא צריך פרחים, רק תשאיר פה מאתיים שקל,
תשפריץ, ותלך. יש לך אישה באיזה מקום, לא בא לך לקחת אותי
ולזיין אותי. אתה סופר או משהו. תכתוב שאבי מתחתן מחר עם
אנה."
הזונה לקחה מידו של ברל את הפנקס והעט שבהם רשם, ושרבבה
באותיות שחציים דפוס, וחציים כתב, את הכתובת "אבי" ובתחתית הדף
"אנה חוצינר".
"אבי, אבי מזוז, כמו מבקר המדינה."
"למה את לא לובשת משהו? הרי תתקררי בגשם הזה."
הוא הביט בזרועותיה החשופות עם הפצעים שעליהן ששרטטו כמו פצלי
טחב לבנים.
"אה, זה מהפצעים של החתולים ששורטים אותי."
'מה הם לוקחים החתולים?' חשב לעצמו.
"מהבוקר לא אכלתי כלום."
"סע לקניון עזריאלי, נהג."
המונית נכנסה לחניון, ועמדה בפתח הצרכנייה, ברל שילם לנהג,
והשניים נכנסו פנימה, וישבו בקפיטריה. את המקום אכלסו שתי
פקידות שרות באחד המשרדים הסמוכים, שיצאו לשתות קפה. משראו את
מראה השניים, הקבצן בזקנו ושערו הלבנים והארוכים ובבגדיו
המהוהים, והזונה בחצאית המיני וחולצת הניילון הקצרה, בגדיה
ושערה כולם נוטפים מים, נשתתקו השתיים. אך מיד חידשו את
דיבורן, וברל קנה לזונה כעך וכוס משקה. לעצמו לא לקח כלום, ורק
מזג מים לכוס פלסטיק ממתקן המים הקרים, והעמיד את הכוס לפניו.
"דברי, אני שומע."
אבל הזונה בשלה.
"יש לי כיף, רוצה לעשן?"
"יש לי גם משלי, תודה!"
ברל עישן את הסיגריה 'המגולגלת' שהכין לעצמו עוד קודם בבני
ברק, והזונה שאלה ממנו 'מציצות'.
"מה יש לך?"
"מה יש לי?"
היא קפצצה כל הזמן, כאילו יושבת על קוצים.
"תפסיקי להזיז את התחת שלך."
הזונה נשענה קדימה.
"אתה בכלל לא סופר."
"אני עיתונאי."
"באיזה עיתון אתה עובד?"
"מה זה עניינך, פור גוד סייק איפה אני עובד. הבאתי אותך לכאן
בשביל לשתות קפה, אז תשתי קפה. 'באיזה עיתון אתה עובד', איפה
את חושבת שאת נמצאת אתי, באיזה פורום באינטרנט. שתי, שתי את
הקפה המזוין שלך, ואל תתני לי להבין שאת מטומטמת יותר גדולה
ממה שאת."
הזונה לקחה את כוס הקפה וצרחה, לא ניתן היה להבין מהצרחות שלה
מה היא אומרת, אם כי ניתן להבין שהיא מאוד לא מרוצה מהיחס
שניתן לה כליידי. המילים 'חולה נפש' ו'מחלת נפש' ו'אבי מזוז'
ו'בורסת המזוינים' נשמעו שוב ושוב. בשלב מסוים הפנו הבנות את
מבטיהן בכיוונם, הגם שכל הזמן ניסו להתאפק וגם המשיכו לשמור על
השיחה. ברל שקל איזו מחווה דרמטית, כמו סטירה, או פנייה לבנות,
ודחה את שתיהן מאותה סיבה. עדיין לא היה לו מספיק אומץ. הוא
חשב שאם יעשן עוד 'אצבע', ירכוש בוודאי את התעוזה הנדרשת על
מנת לסכור את פיה המזוהם של הזונה, שכלל עכשיו גידופים כמו
'קוקסינל' ו'הומו' ו'אימא שלך עשתה את אבא שלך בקקי של
ציפורים'. לבסוף עשתה הזונה מעשה, ושפכה את תוכן הקפה על
הרצפה.
באותו זמן היה ברל כבר הרחק, בדוכן הדיסקים, כשהוא שוקל אם יש
לו מספיק כסף לקנות את הדיסק החדש של 'כנסיית השכל', כדי לראות
אם הסולן שלהם קיים את מה שהבטיח להכניס את התמליל שלו לשיר
האהבה 'אני רוצה שתיקח את הכסף, ותכניס אותו לחלחולת, באהבה,
מריאן המזדיינת מהשיר של הביטלס'. עכשיו היו לו מילים אחרות
לשיר, והוא הוציא פנקס ממכנסיו, שרבב עיפרון, הרטיב קצהו ברוק,
וכתב:
"אני רוצה אותך עכשיו ערום ונקי
אני רוצה אותך עכשיו בלי עסקים
אני אוהבת אותך, בלאדי ג'ו.
אני אוהבת אותך, בלאדי ג'ו
מכל הבנות בעולם,
רק אצלך הוא נימול
בלאדי, בלאדי, ג'ו, גו'"
אחר כך לקח את הדיסק. נותרו לו, לפי החישוב, רק ארבעים שקלים.
הוא שקל אם כדאי לו מכשירי כתיבה, או שפשוט לגלגל עוד 'עשב',
כדי שיוכל להחליט בדעה צלולה. אבל אז בא קצין הביטחון, ודרש
ממנו להראות לו שיש לו כסף, והוא מתכוון לקנות. ברל התבהל, שכח
שיש לו כסף, החזיר את הדיסק למקום. הוא עזב את הסופרמרקט, לא
לפני שהספיק 'לסחוב' את העט, ששימש את קצין הביטחון כדי לרשום
את פרטיו של ברל, ולאיים עליו שיזמין משטרה אם יעז עוד פעם
לעשן במקום ציבורי.

כשיצא ברל את הסופרמרקט כבר היה עייף מאוד. הוא פעל כאוטומט,
ורגליו נשאו אותו מאליהן. לכן, כשמצא עצמו עולה במדרגות בניין,
נוקש בדלת, שומע קול מנומנם עונה לו, עונה לקול 'ברל', שומע
קול רגליים מדשדשות, ודלת נפתחת כדי שדמות נשית, כפי הנראה,
תפתח אותה, תתכופף לעומתו, ואז תפטיר לעומתו משהו שאינו מבין
ממילא, ואז תחזור ותיכנס פנימה, ותצא מיד שוב עם שמיכה דקה
ביד, תעטוף את גופו השפוף על המחצלת, לא הופתע.

אחרי כמה דקות, חזרה הדמות, סמכה בידה את ידו, הקימה אותו אגב
מלמולים שאת פשרם אולי הבינה היא עצמה, והובילה אותו לספה
שבחדר האורחים, השכיבה אותו שם, חלצה נעליו, ושוב כיסתה אותו
בשמיכה.

כדי לחזור ולהעביר אותו מהספה הצרה, תוך כדי שימוש מסיבי
בחגורתו המאולתרת העשויה חבל גס, אל חדר השינה למיטה הזוגית
שם. שם בעמידה, הוא פקח לראשונה עיניים, אמר 'כן, מה', וצנח
לתוך המיטה. אבל האישה לא ויתרה, הקימה אותו מחדש, פיתחה את
חגורתו זו, המכנסיים הבלים צנחו לרצפה, והוא נשאר בלבנים
שחורים מלכלוך. הגופייה גם היא הייתה כדומן. ברל צנח פנימה
שוב, אחרי מאבק קצר באישה, שבמהלכו הרים ידיו באוויר בדומה
לתחנת רוח, כשהאישה מתחמקת בנקל מההצלפות, ולבסוף קושרת את
ידיו בשרוולי החולצה, ומטילה אותו מחדש לתוך המיטה. משפשפת את
פניו בספוג, עד שנתגלו מתחת לפיח שכיסה אותן עיניים גדולות
מחופות בשקיות בשר שנשרו מהגבות. האישה אמרה רק 'את השאר נשאיר
לבוקר'. ברל לא היה בטוח אם איזו מעצמימי השמע העבירה את המידע
מן האוזן החיצונית אל המבוך, ובזמן שתעה בסבך חלומות אודות
ארכוף נתון בין פטיש וסדן, שתתה האישה במטבח תה בלי סוכר,
ואניץ לימון שט בו, מפרק חמצמצות תפלה ומבהיר את שלוותה
הבסיסית והphית של אדית ויסוצקי.

"לנסוע או לא!"
"זה כמו שתשאלי אם להיגאל או לא!"
"אתה נגאלת!"
"זה לא בטוח, עדיין אני זומם עלייך."
"'בור כרה ויחפרהו, וייפול בשחת פעל'."
"'צדיק מצרה נחלץ, ויבוא רשע תחתיו'."
"מי הצדיק?"
"אז אני רשע?"
"'ולרשע אמר אלוהים: מה לך לספר חוקי'."
"'עז פנים לגיהינום, בושת פנים לגן עדן'."
"'אנחנו אין בידינו משלוותם של הצדיקים, אף לא מייסוריהם של
הרשעים'."
"'לעולם יהיה אדם משים עצמו צדיק, ואל יהי משים עצמו רשע'."
"'הוא היה אומר: אין הבור ירא חטא, ולא עם הארץ צדיק'."
"אז לא קורות אצלנו תאונות."
"אני לא אמרתי."
"ספר לי סיפור."
"מיידלע, אם אספר לך סיפור, מה יישאר לי לספרים שלי."
"אגואיסט."
"לא אמרתי אחרת."
"אספתי אותך מהרחוב."
"כי את צדיקה."
"ועכשיו אני מרשעת, צא בחוץ."
"לפחות תני לי הזדמנות לעשות משהו עבורך, לנקות את השטיח."
"נקה!"
"ומתי תשלמי לי?"
"לכשתגמור, או מוטב אומר, לכשתסיים."
"אגמור או אסיים זה היינו הך, אבל עכשיו, מה דעתך לתת לי משהו
על החשבון?"
"קח את עצמך, ותתאפסן ב'אברבנאל' או ב'אבו כביר', כי אתה חולה
נפש או פושע."
"למסקנות נמהרות הגעת."
"ועכשיו אני יודעת שגם למסקנות צודקות, כי בזמן שישנת, העלו
הבירורים שלי כמה דברים על אודותיך."
"אז בעצם הבאת אותי לכאן רק כדי לצחוק עליי."
"לא הבאתי, אתה באת."
"ואת רוצה שאחרי שראיתי אותך, עם חלוק הבית שעולה אלף דולרים,
עם התסרוקת שעולה בטח גם כן כמה מאות שקלים, עם העיניים
הירוקות האלו, שאני לא נותן להן יותר מגיל שלושים גג, אני אצא
החוצה."
"אני יכולה גם להתקשר לדורמן שיזרוק אותך."
"אין כאן דורמן."
"אז אני בעצמי אזרוק אותך, מספיק טינפת לי את הבית."
אדית נגשה לברל, אחזה בצווארון הסווצ'ר החדש שלבש כעת, והרימה
את הזקן.
"רק בגלל שלא רציתי לספר לך סיפור?"
"רק בגלל שאתה לא משלם מזונות לשתי נשיך, רק בגלל שאתה מסריח
את כל הסביבה של דיזנגוף סנטר, רק בגלל שאתה חלאה."
"אז את מכירה אותי?"
"מכירים אותך כולם, גם מי שלא מכיר אותך."
כשהיו כבר במדרגות, שחררה אותו מידה.
"בעצם אני מתחרטת."
ברל נשא אליה מבט מופתע.
"הישאר כאן, אני מזעיקה משטרה שתעצור אותך באשמת אחזקת סמים."
ברל פתח בריצה במדרגות, ונביחות כלב נשמעו מדלתות השכנים.
"גברת פומרנץ, תשחררי את הכלב שיאכל קצת בשר טרי."
ואדית נשארה עומדת מחוץ לדלת, ממתינה למאהבה, יואל, שעמד
להגיע.

'גלין, גלין'
הטלפון בתוך הבית צלצל, אדית נשארה לעמוד בחוץ.
'זה יכול להיות הוא, שמודיע שמבטל. וזה יכול להיות גם מחברת
הכוח אדם, שמתקשרים שאסע לריאיון.'
'גלין, גלין'
'אני צריכה ללכת לים, לנקות את הראש.'
'גלין, גלין'
אדית נכנסה לבית, וצלצול הטלפון פסק. היא התיישבה על הספה, תרה
בעיניה.
צלצול הטלפון התחדש.
'תעני, זה יכול להיות ממפעל הפיס.'
אדית הושיטה יד לאפרכסת, וענתה.
"אדית ויסוצקי, מדברת."
"מדברת נורית מתוכנית המנויים של מפעל הפיס."
"מה אני יכולה לעזור לך נורית?"
"רצינו קודם לדעת מה שלומך."
"אני יושבת."
"אין סיבה לדאוג."
"אני לא דואגת."
"רצינו לבשר לך שזכית."
"במה זכיתי?"
"זה תלוי בך, במה תעדיפי לבחור."
"מהן האפשרויות שלי?"
"יש לך אפשרות לבחור ביום כיף בבריכת 'גלית' עם הופעה של להקת
'הופה נעורים' וארוחת צהריים."
"נשמע טוב."
"ואת יכולה לבחור גם בקרם יופי מפנק, וערכת טיפוח זוגית
לרכב."
"מה זה כולל?"
"זה כולל קרם לטיירים, עם שמונים ותשעה אחוזי הצלחה במניעת
התפוצצות צמיגים בנוסף."
"איזו טרשת עורקים יכולה להיות לצמיג של מכונית?"
הדיילת בעבר השני לא שמעה היטב את אדית, אבל לא שאלה.
"את לא יכולה לדעת מה קורה היום בחברות הגדולות של הצמיגים
'דופון' ו'אליאנס'."
"לא לקחת צ'אנס."
"נכון מאוד."
"אז אני גם לא צריכה אתכם, עם ההצעות הנחמדות שלכם."
"מדוע גברתי, אני מציעה לך לעשות רק היום מנוי במבצע 'קח אותה
בבוקר, שיחקת אותה בלילה', וכשתגמרי לדבר אתי, יש סיכוי שתקבלי
שיחת טלפון נוספת, מאת 'המודיע', שיספר לך שזכית בפרס הגדול
שלנו."
"מה הפרס?"
"מאה אלף שקלים במזומן."
"זה הגובה של האובר דראפט שלי."
"יש לך אובר דראפט יקר."
"יש לי חברה בקריביים."
"אז תודה רבה, ושיהיה לך יום טוב."
"חכי רגע, מה המבצע שלכם, אמרת?"
"את משלמת עכשיו את המנוי מראש לשלושה חודשים, ומקבלת חודש
מנוי נוסף מתנה."
"אפשר בתשלומים?"
"סגרנו דיל, רק תני את מספר כרטיס האשראי שלך."
"0394930300."
"ומספר תעודת זהות."
אדית דפדפה ביומן הכיס שלה, ושלתה ממנו מספר.
"ואחרון חביב, מספר הטלפון של בעל הכרטיס."
"יש לכם אותו, אחרת איך ידעתם להתקשר הנה?"
"על שם מי הוא הכרטיס?"
"על שם יואל בן נעים."
"הוא בעל הכרטיס?"
"את צריכה את מספר הטלפון שלו או מספר הטלפון שלי?"
"אני לא יודעת, אני צריכה לברר. בעצם תני לי את שניהם."
אדית דפדפה שוב ביומן.
"את עדיין על הקו?"
"כן, אני כאן, חכי רגע."
"גברת, אני יכולה להתקשר אלייך בעוד חמש דקות, שתוכלי לחפש
בניחותא?"
"רק רגע, זה צריך להיות כאן המספר שלו. בעצם רשמתי את זה על
המקל של הספונג'ה, חכי רגע, אני הולכת להביא."
נשמע צלצול בדלת, בזמן שאדית חיפשה אחר המטה עם מספר הטלפון
עליו.
'חכי רגע', צעקה כלפי שפופרת הטלפון, וניגשה לפתוח את הדלת.
ברל עמד שם.
השניים עמדו מול השני, ממצמצים.
"אני רק באתי לכאן לקחת את הבגדים הישנים שלי, וללכת."
"אין צורך!"
אדית טרקה את הדלת בפני ברל, וניגשה שוב לטלפון.
"אני מיד מביאה לך את המספר."
נשמע שוב צלצול בדלת.
'הנודניק הזה', היא ניגשה והשקיפה בעד העינית. ברל עמד שם לבוש
בבגדים החדשים שהעבירה לו.
'טוב, שיעמוד שם', החליטה.
המשיכה לחפש אחר מספר הטלפון של יואל, כשנשמע שוב צלצול בדלת,
יחד עם צלצול פעמון הטלפון.
'רגע.'
צרחה כלפי שניהם.
'סגרתי קודם את הטלפון', הרהרה. היא ניגשה והרימה את השפופרת.
"את פותחת לי את הדלת?"
זה היה קולו של יואל.
"רגע, נשמה!"
היא ניגשה ופתחה את הדלת. עמדו שם יואל וברל.
"מה הוא עושה כאן?"
"זה קבצן מהרחוב, תיכנס. מה אתה עומד בדלת. אתה לא."
אדית הגיפה את הדלת בפני ברל.
יואל נכנס, וחיבק את אדית.
"הייתי צריכה להגיד לך לצאת, ולחבק אותי בחוץ."
"למה?"
"שיראה הקבצן המסריח הזה, ולא יבוא לבית."
נשמע שוב צלצול בדלת.
"זה הוא, פתח לו את הדלת, ותגיד לו שלא יבוא לכאן יותר."
יואל נגש לדלת ופתח אותה, ובינתיים צלצל שוב הטלפון.
"הדלת ריקה, אין כאן אף אחד."
"זה אני ברל, מדבר אלייך מדירת השכן. שכחתי אצלך בגדים, ואני
נכנס עכשיו לקחת אותם. אם לא תפתחי לי, אכנס דרך החלון."
"מותק, מי זה בטלפון?"
"תביט, אין לי עכשיו זמן בשבילך. החבר שלי כאן, והוא מאוד
עצבני. צא עכשיו מהבית של השכנה, לפני שאני מביאה לך משטרה."
"מותק, למה את לא עונה?"
אדית כיסתה בידה על פומית הטלפון, ופנתה לענות ליואל.
"תראה מאמי, יש כאן מישהי ממפעל הפיס, מתוכנית המנויים. והם
מבקשים את מספר הטלפון שלך, כדי שכשתהיה הגרלה של מספרי טלפון,
תוכל לעלות בהגרלה."
"מה? הגרלה של מספרי טלפון?"
"זה דבר חדש עכשיו, שהם עושים בתוכנית המנויים. כל מי שיש לו
טלפון בזק, נכנס לתוכנית המנויים שלהם."
"ואת לא יכולה לתת להם את מספר הטלפון שלך?"
"יכולה, אבל רציתי שגם אתה תעלה בגורל. יש להם ימי כיף, ואם
נזכה שנינו, תוכל לנסוע ולטייל, כמו שתמיד הבטחת לי."
"אבל עכשיו הייתי באילת, מותק."
"טוב, אבל זה היה מטעם העבודה."
"מטעם העבודה, אבל גם ביליתי."
"בילית בהעדרי?"
"לא מה שאת חושבת, יצאתי קצת עם החבר'ה מהעבודה. עשינו סיבוב
בבית קברות ובאקווריום."
"בבית קברות?"
"אוחצ'...יש להם בית קברות נורא יפה שם, באילת, של ותיקי
המלחמה בנאצים."
"נאצים באילת?"
"לא, אני מתכוון של ילדי השמנת של בתי ספר תיכונים, אופנוענים
כבדים שירדו לאילת ועשו תאונות בדרך."
"ואיך היית יכול ללכת לבקר שם בלעדיי?"
"את לא מתכוונת שאת מתעניינת באופנועים כבדים."
"באופנוענים אבל דווקא כן."
"ועכשיו בא לך יום כיף ב'לונה גל'."
"מאיפה ידעת שזה שם, בלונה גל?"
"לא ידעתי, אבל ניחשתי. עכשיו כל המדינה נוסעת לשם."
"בשנות השמונים אתה מתכוון, עכשיו המדינה נוסעת ל'אשקלונה'."
"אני נוסע עדיין ל'לונה גל'."
"מתי היית שם בפעם האחרונה?"
"בצבא, זאת אומרת בשחרור."
"ומאז לא?"
"ועכשיו אני מתכוון לחזור שמה."
"אז איך אתה מתכוון לקחת אותי לחופשה ב'אשקלונה', אם אתה נוסע
ל'לונה גל'."
"את מתכוונת שנגיע לחופשה ב'אשקלונה' גם ככה."
"אני מתכוונת להירשם למפעל המנויים של מפעל הפיס."
"נראה לי שהיום זה יום רישום אחרון, לפי התכיפות שהם
מתקשרים."
"מאיפה אתה יודע את התכיפות שהם מתקשרים, אם נכנסת לכאן רק
הרגע. אתה רוצה לומר שריגלת אחריי בדלת, וצותת לפני שנכנסת?"
"אני אענה לך, אבל תאמרי קודם מה במקרה עושים כאן בדלת בגדי
קבצן מגולגלים בנייר עיתון?"
"מאיפה אתה יודע שאלו בגדי קבצן, אם אתה אומר שלא ריגלת
אחריי?"
"חכי רגע, מאיפה בא עכשיו הריח הזה הנורא?"
"מאין לי לדעת, לפי הטעם של החיבוק שנתת לי, זה בא דווקא
ממך."
"ולא מבגדי הקבצן, שעומדים עכשיו ליד הדלת."
"בגדי הקבצן שעומדים עכשיו ליד הדלת, הם לא בגדי הקבצן."
"אז מה הם?"
"אני יודעת? תפתח תראה."
יואל גחן, רחרח שוב את הערימה, ופתח אותה בבעיטה.
"כמו מה זה נראה לך?"
"רק רגע, תן לי להיזכר. אה...אלו בגדים ששמתי כאן, שלקחתי קודם
מדי.ג'יי., ששלחה לכאן חברת תקליטים, שיראה לי סקיצות מהעבודה
שלו."
"מזל טוב שהתחלת לעבוד בחברת תקליטים."
"זו לא עבודה, זה רק פרנסה. אני מקבלת מהם תקליטים בתמורה,
ומעבירה אותם לחבר'ה שעושים בשבילי עבודות, כמו מתקין מזגנים,
או התופרת שלי. מאיפה אתה חושב הבאתי את הבולרו שנסענו בו
ליצחק, לשטוף את הראש אחרי שחזרנו מוונציה?"
יואל קירב שוב את חוטמו לבגדים, ורחרח.
'תפתחי את הדלת'.
אדית שזיהתה את קולו של ברל בטלפון, הניחה את השפופרת בחזרה.
אבל לקח לה עוד כמה שניות לעכל שהקול בא אליה מהחלון.
"אני מתעלפת."
יואל נגש לאדית, אבל זו כבר שכבה בספה על גבה. הוא העלה מעלה
את חולצת הטריקו שלבשה, והתיר את חזייתה. אחר נפנה אל המטבח
לחפש כוס מים. אז ראה את ראשו של ברל מציץ אליו ממרפסת המטבח.
השניים נדהמו, אם כי ברל, שהיה מוכן לכך, נראה נרעש פחות.
"מה אתה עושה כאן?"
"מה נראה לך שאני עושה כאן?"
"אני לא יודע, אבל אתה נראה אדם מלוכלך."
"אז יש אדם מלוכלך, שכפי הנראה זיין את החברה שלך."
"מה אתה סח? תיכף נעיר אותה ונשאל."
"אין צורך להעיר, רק באתי לקחת את הבגדים שלי."
יואל חסם את דרכו של ברל.
"נראה לי שאתה צריך לתת לי הסברים יותר מספקים."
"נראה לך! נראה גם לי שאתה צריך להרחיק את הידיים שלך מהפנים
שלי."
"אוקיי."
יואל שחרר את אחיזתו מברל.
"יש לך עכשיו שתי אפשרויות."
"דבר, אני שומע."
"האפשרות הראשונה זו לצאת מכאן עכשיו דרך הדלת, ולקחת אתך את
הבגדים שלך."
"וזה נראה לי מה שאני הולך לעשות."
"חכה!"
יואל הרים ידו לכיוונו של ברל.
"אפשרות זו תיתקל בבעיה הבאה. ברגע שאתה רק דורך עם כף רגלך
מחוץ לדלת הבית, אני מתקשר לאבטחה שיש לנו כאן, ומתלונן שנעלם
לנו מהבית גביע כסף יקר, שנפל לנו בירושה מ'סאותביס'."
"תצטרך להוכיח שאני לקחתי אותו."
"אני לא אצטרך להוכיח כלום, אני פשוט יודע שאתה לקחת אותו."
"ואיפה טמנתי אותו? על גופי? השוטרים הרי יחפשו, וכשלא ימצאו
ישחררו אותי."
"עד כאן דיברתי על האפשרות הראשונה. האפשרות השנייה היא שתצא
כמו שנכנסת, בעד החלון, תשאיר כאן את הבגדים שלך, ואני אשכח
שראיתי אותך."
"ומה תרוויח לפי דעתך מהאפשרות הזו?"
"נחיה ונראה. מה שאני אומר זה שאתה לא יכול לחדור לבתים של
אנשים הגונים, כשאתה קבצן מסריח ומגעיל, ולהיכנס להם לחיים
בדלת הראשית."
"מעניין ביותר, לפי האפשרות הזו, נראה לי שאתה רוצה יותר
להרוויח את הכבוד שלך, אחרי שדפקתי את אשתך."
"תשאיר את אשתי בצד, היא שוכבת עכשיו מעולפת. ברגע שהיא
תתעורר, אין לך סיכוי."
"בזה שנינו מודים."
"עכשיו אני אספור עד חמש, ורוצה לראות אותך נעלם כמו שאמרנו."
"חכה רגע, לא נתת לי זמן להתלבטות."
"זה מכיוון שכלב האמסטף שלנו עומד להתעורר בכל רגע מהתרדמת
שהווטרינר הזריק לו, אחרי שהוריד כף רגל של פורץ שחדר לבית,
והרופאים היו צריכים לנתח את הכלב, להוציא את כף הרגל, ולחבר
אותה בחזרה. הגנב אגב נפטר בינתיים מאובדן דם, אבל מצאו את
הרגל, וחבר'ה קדישא קברה אותו אתה."
"חכה רגע, לאן אתה הולך? אמרתי לך להשאיר כאן את החבילה של
הבגדים שלך."
ראשו של ברל נעלם מאחורי חלון מרפסת המטבח.

תחנת משטרת 'הירקון'
"אני לא גנבתי את הגביע הזה, בחיאת דוד. די, בלי סטירות."
"שתוק, אתה אמרתי לך. מי אתה שתקרא לי דוד."
"זו היא ששתלה לי את הגביע בבגדים."
"הבלשים שתפסו אותך אמרו שהיית כל כך מופתע, שאפילו טענת
שזיינת את אשתו של בעל הבית."
"אני לא רוצה להתפאר!"
אחצ'
סמל דוד הפליק שתי סטירות מהירות לברל.
"זה בשביל שתדע, שאנשים כמוך מזיינים רק זבל של פח אשפה. רוצה
לזיין זבל של פח אשפה? בוא וניתן לו לזיין את הזבל."
"חכה, דוד, הוא מכיר בחומרת מעשהו."
"מה עשיתי, בסך הכול החזקתי אצלי חתיכת גרם, גרם וחצי. וגם
אותה מישהו ביקש ממני טובה שאעביר לו."
"מה הוא נתן לך תמורת זה?"
"שום דבר, הוא רק ביקש ממני לקחת את חברה שלו מהבורסה, ולהוציא
אותה ל'שופרסול' לשתות משהו. יש לי אליבי, אפילו ראו אותנו
אתמול בלילה שם."
איציק רשם את הדברים בפנקס.
"מי זה הבנאדם?"
"מישהו מבני ברק."
"מה השם שלו?"
"אתה לא מצפה שאני אגיד לך."
"סוחר סמים מבני ברק, מעניין מאוד. אולי זה בדוקאי שלנו, בוא
נבדוק במסוף. מה השם שלו אמרת?"
"אני לא אמרתי."
סמל דוד לבש כפפות בתנועת איטיות.
"אתם הולכים לשים לי עכשיו מכות, אני מרגיש את זה, אתם לא
רוצים טביעות אצבעות."
איציק הביט מתעניין בפנקס הרשימות שלו.
"ותדעו, שאני בכלל מתראיין מחר בערוץ השני. אחחח."
דוד אחז בשתי אוזניו של ברל, והכניס לו ראסיה באמצע אפו.
"זה קרה לך כשאתה ניסית להימלט ממעצר, ברור?"
אחחח.
ברל החזיק את אפו המדמם, תוך שהוא מתפתל על הרצפה, אזוק בידיו
ורגליו.
"ברור?"
דוד הוריד בחבטה את ראשו של ברל אל הרצפה, תוך שהוא אוחז שוב
בשני תנוכי אוזניו.
אחחח.
"אתה מעיר את השכנים, ברל. יש כאן אחד שיושב במעצר אחרי שניסה
לזיין את הכלב של השכנים, שחתך חתיכה מהרגל שלו."
"אני אדבררר."
איציק התכופף אליו.
"מה אתה אומר?"
"קוראים לו מאיר וויס."
"מי?"
"מאיר וויס, הוא איש חרדי שנמצא גם בבני ברק, גם בתל אביב. הוא
נותן לי כסף בשביל שאלך ואקנה לו סמים."
"כמה הוא נתן לך בפעם האחרונה?"
"מאתיים שקלים."
"ואיפה קנית את הסם?"
"בכרם, אצל משיח."
"תחתום על זה, כאן."
ברל חתם בלי להסתכל.
"וכאן!"
ברל הסתכל הפעם.
"איפה אני חותם?"
"כאן."
"אני לא רואה."
איציק הרים את העט האחוזה בידו של ברל, וקירב אותה למקום
החתימה.
"מה זה אומר, מה שאני חתמתי?"
"קרא, אתה לא יודע לקרוא על מה שחתמת?"
"המשקפיים שלי לא כאן."
"אז איפה הם?"
"בתיק שהחרמתם ממני, עם הגביע."
"איך הם הגיעו לשם?"
"למה אתה מתכוון? אני שמתי אותם שם."
"זאת אומרת שאתה מודה גם שלקחת אתך את המשקפיים על מנת לגנוב.
חתום גם כאן."
ברל חתם בעוד מקום.
"עכשיו, תוציא אותו מכאן."
"עוד לא קיבלתי ארוחת צהריים."
"תקבל כבר הרבה כאלה ב'אבו כביר'."

"מאיר, מאיזו ישיבה יבוא ה'בחור' של תהילה-ברכה?"
השעון האיר אדום בחשיכה את השעה שתיים אחר חצות, מיטות הזוג
מאיר וחנית וויס שכנו צמודות אחת לשנייה, אך השניים התכסו
במצעים נפרדים. עוד זרחו והאירו בחדר פנס קטן של 'נר תמיד'
בצבע כתום, ואור בהיר שבקע מקיטון חדר הרחצה הצמוד של הזוג,
אבל דלתו הייתה מוגפת.
כתמיד אחרי מעשה האהבה, קם מאיר מהמיטה, נטל את ידיו, לבש על
בשרו את הטלית, וישב אצל שולחן הכתיבה.
"הוא יכול לבוא מכל מקום."
"ישיבת הכותל?"
"למה לא!"
"'מרכז הרב'."
"כמו כלום, 'מרכז הרב'."
"ישיבת ה'קיבוץ הדתי'."
מאיר חייך בחשיכה.
"לא שמעתי את החיוך."
"בטח, חתית'קה, כולם אהובים, כולם רצויים, כולם בניו של
מקום."
"ומאיפה יהיה לנו כסף לקנות לה דירה?"
"חצי חצי. גם ההורים שלו ישתתפו."
"ואם הם יהיו אברכים, בני תורה, מאיפה יהיה להם כסף?"
"אז לנו יהיה כסף, חתית'קה. אני הולך בוקר בוקר לעבודה כדי
שמאוחר יותר יהיה כסף לאברך תלמיד חכם מישיבת הכותל, שיהיה
החתן של תהילה-ברכה הקטנה."
"או מרכז הרב."
"או מרכז הרב."
"או ישיבת הקיבוץ הדתי."
"או ישיבת הקיבוץ הדתי."
"או אוניברסיטת בר אילן."
"יכול להיות גם אקדמאי תלמיד חכם, חתית'קה."
"עורך דין?"
"אפילו רופא."
"ואז הוא יוכל לטפל בתהילה-ברכה."
"ומאיפה יבוא הרופא?"
"מאוניברסיטת בר אילן."
"אין שם פקולטה לרפואה."
"תהיה, עד שתהילה-ברכה תגיע לשידוכים כבר תהיה פקולטה
לרפואה."
"והנדסה."
"זה יש כבר עכשיו."
"מה אתה לומד שם, בחושך?"
"לא לומד בחושך, הדלקתי אור."
"פתח חלון, מאיר."
השעון מראה שתיים ושתיים עשרה.
"כבה את האור, מאיר."
השעון מראה שתיים ושלוש עשרה.
"סגור עכשיו את החלון, מאיר."
השעון מראה שתיים וארבע עשרה.
"מה אתה לומד בחושך, מאיר?"
"אני מקליד במחשב."
"קראת קריאת שמע?"
"אני יכול לקרוא עוד פעם, חתית'קה."
"אה, לא שמעתי שקראת קודם."
השעון מראה שתיים ושש עשרה.
"ק-ראת קריאת שמע עם הילדה, מאיר?"
"קראתי."
"ואת ההפטרה?"
מאיר חייך שוב.
"מאיר, חלמתי שהילדה שולחת אס-אמ-אס לריבונו של עולם, ובו היא
כותבת, שאני אימא רעה, שדורשת ממנה יותר מדי."
"למה את לא ישנה, חניתי'תקה. לכי לישון עכשיו, מחר אני אביא לך
למיטה ארוחת בוקר ומיץ תפוזים סחוט."
"שקרן!"
"לילה טוב, חתית'קה."
"לילה טוב, מאיר. אם הילדה תתעורר ותקרא לי, תביא לה את השמרטף
האלקטרוני."
"לילה טוב, חתי'תקה."
"ואם היא תקרא לך, אז גם כן לך אליה."
"לילה טוב, חתי'תקה."
"ואם אני לא אירדם, אז גם כן בוא אליי."
"לילה טוב, חתית'קה."
"ואם אני לא אצליח לקום מחר בבוקר לעבודה, זו אשמתך. כי אתה לא
הערת אותי. ואל תגיד לי שאתה לא יכול להספיק את שניהם, כי אתה
גם יכול לאחר כשאתה רוצה."
"איזה שניהם?"
בשמונה בבוקר התעוררה חנית מצלצול הטלפון, ועל המיטה לידה חיכה
לה קנקן מיץ תפוזים סחוט וארוחת בוקר במגש.
חנית שלחה ידה מתחת למיטה, נטלה משם את הנטלה המלאה, יצקה מעט
מים לפיה, והמשיכה באותה יד לצחצח שיניה, אחרי שהעבירה את
הנטלה ליד השנייה. באצבעותיה הטתה במאמץ את הספל ושפכה על כף
ידה. היא חזרה על הפעולה לסירוגין עם כל יד, ואחר נפנתה לטעום
מהאוכל. עמדו שם בורקסים זהובים, חמאה בצלחת וקערה מלאה עלי
פטרוזיליה חתוכים. חנית יצקה לתוך הקערה את המעדנים. ממקום
המחבוא של הסיגריות מתחת למזרן שלפה מצית, וחיממה מתחת לקערה.
וכשהכול נמס לגוש אחד, ערבבה, ויצקה לתוך פיה.
"עליזה!"
חנית, במיטה, שלחה יד לשפופרת הטלפון וחייגה.
"אני במיקרו, חנית."
כשם שקראה חנית לעוזרת הבית בכינוי המלרעי, השתמשה עליזה טהרן,
בשם המלעילי. האחרונה שלפה את השטרות שהותירה בעלת הבית כתשלום
במכשיר המיקרוגל, ועברה לחדרה של תהילה-ברכה.
"בוקר טוב קדישה!"
בירכה עליזה את הילדה ששכבה, עפעפיה מורמים, ואינה עושה כל
תנועה של מצמוץ שמסגירה אם התעוררה.
"הוצאת את הילדה מהשובך?"
שאלה חנית לחלל האוויר, בלי שמישהו שמע.
עליזה רחרחה באוויר אחרי שחילצה את הסורגים מהמיטה, וקבעה
בקול: היונה עשתה! תהילה-ברכה עדיין הייתה מוטלת בסחי, כשעליזה
שאפה אל קרבה עשן סיגריות במציצות מהירות קצובות. בחדרה,
מתפרקדת על גבה, עישנה לאטה חנית, בעלת הבית, לא לפני שפתחה
לרווחה את החלון, ובדקה בעזרת גב ידה את כיוון משבי הרוח.
"אני לוקחת."
חנית שאבה את מכשיר הטלפון המצלצל בתנועת משיכה של החוט,
והשתדלה לחייך כשענתה.
"עזוב אותך, פקד סוויסה. המשטרה לא מחפשת את בעלי לחקירה."
"אני אמסור לו."
"מי זה היה?"
קולה של עליזה ניסר את חרושת המחשבות בלבה של חנית.
"עליזה, מאמי. אכפת לך?"
"חנית, כפרה, יש טונה חומר בטיטול."
"ברוך השם! את לא מתכוונת לקוק או כיף?"
"לא, בשם השם, אל תזכירי, יש לי מזה בעצמי גלי חום."
"אין תחליף לנרות הישנים של סבתא."
"תתפלאי, אבל אפילו חוקן לא מוציא יותר חומר ממה ששמת, ואני
מתכוונת לכל סוג."
"מחר אולי יבואו לכאן לבדוק, אז תראי שזה יצא."
"אין בעיה, רק שהמיקרו יהיה מלא."
"את מתכוונת מהסוג הנכון."
"אני מתכוונת לשטרות."
"אני לא מאמינה, שטינקרית."
"עוד מעט אני מוציאה את הקדישה מהשובך, אז תכיני את השדיים."
"אל תיכנסי עכשיו."
"עכשיו כן!"
חנית טאטאה בידיה את העשן מהחדר, לפני שהניחה לעליזה להיכנס עם
בר בטנה.


עליזה מסרה את תהילה-ברכה אל בין ברכיה של חנית. עליזה עמדה
מעליהן, ובירכה את התפילה שנושאים על משקאות בקול, ובחלוקה
להברות, בעודדה את תהילה-ברכה לנהוג כמוה. בסיום יצקה חנית
לבתה מהשד, וזו החלה לינוק.
"קוצולושו, תהילונת ברכוש, קדיש'לה, טוטוריטו,אממפופו, דאלילה.
אני מאוכזבת ממך, הקדוש ברוך הוא, איך הבאת לי כזו ילדה שלא
מבינה כלום. כלפי חוץ אני מחזיקה פאסון, אבל דחילקום, אלוהים,
לא יכולת להביא לי איזו אחת... אויש, כופרת כמוני, זה נכון מה
שאומר לי מאיר, שאפשר להוציא בנאדם מבית אלפא, אבל אי אפשר
להוציא את הבית אלפא מבנאדם. אם היינו עכשיו ב'אלפא' הייתה
המטפלת לוקחת אותה רחוק ממני. אויש, בא לי עכשיו לדפוק את הראש
בקיר, מאיפה אני אביא כוחות לגדל אותך."
תהילה-ברכה החלה להשמיע קולות נעווים.
"שתקי, אני אומרת לך."
חנית כתשה את שפתיה של תהילה-ברכה זו בזו, בטרם החלה מנשקת
אותן נשיקות קדחתניות, ומרעיפה מלמולי סליחה.
בחדר הסמוך חוללה עליזה אל מול מאיר בנאי ששר בטלוויזיה 'רחוב
האגס אחד'. כשהגיע 'לאין עצה ואין תבונה כנגד מלאך המוות',
הגבירה את קול המקלט, וחנית לקחה בשתי ידיה כל אחת מפית טישו.
ריבונו של עולם! מאיר, כל כך קשה לו, עם הגמרות שלו. אימא
בקיבוץ, אבא, איפה? איפה? אבאאא.
עליזה הציצה בזהירות מהדלת הפתוחה, תוך שהיא ממשיכה להניע את
אגנה בתנועות מחול אוטומטיות. חנית הרימה את עיניה, וראתה את
עליזה רוקדת, וצופה בה, בו זמנית, בוכה. האחרונה החלה לחתור
בידיה כלפי מעלה. עליזה, שהניחה בטעות, כי חנית משוועת כלפי
מעלה, ניגשה אליה להרגיעה, בדיוק כשחנית מצאה את נעלי הבית
ששמה על האצטבה למעלה, והטיחה אותן בפניה של עליזה הנדהמת.

"עליזה, אני אספר לך סיפור!"
עליזה ישבה קורסת על השטיח.
"עליזה, אני מבקשת סליחה באופן קיצוני."
עליזה, ראשה עדיין בשטיח, עפעפה בעיניה.
"עליזה, אני יכולה להזמין לנו פיצה מנדרינה?"
"עלי?"
עליזה הרימה ראשה מהשטיח, ועיניה אדומות.
"אני... נכנסו לי גרגרי אבק לעיניים."
חנית פערה עיניה בריכוז. צללים נראו על פניה, תוך כדי שהיא
פוערת פיה בחיוכה התמידי.
עליזה הגירה דמעות חופשי. הרגש בתוך חנית התפשט עכשיו בעומק קו
האמצע של הגבות, מתחתיהן, ומתחת לפיקות ברכיה. אך את כאב הראש
שחשה לא ידעה אם לשייך לזה התמידי, אך בעצם הוקל לה על שלא חשה
אבחת שוט נוקפת בלבה. האסוציאציה שלה סחפה אותה, על כן, למחוז
של נקיפות המצפון, ובחרה מתוכן ב'הפוך' את הפעם 'ההיא', שבה
השליך אותה אילן וולקוב, מכתה י"א2 ב'מקיף עמק הירדן'. ידעה אז
שלעולם לא תסלח, ובעצם אחרי שפגשה בו בחתונה של בת כיתה כבר
סלחה לו לגמרי. תהליך הסליחה לא היה מחוור לה אז. באותו זמן
החלה את צעדיה הראשונים בעולם היהדות, הלכה להרצאות רבנים,
והתאמצה למצוא את האור הגדול שעליו מדברים אנשים. הרב, ששכנע
אותה כי היא לוקה במידת הענווה, היה לגבי דידה גבר כמו אילן,
וכמו יתר הגברים שאחר כך ניהלה קשר הססני אתם. האם סלחה לו
בגלל שחזרה בתשובה, או בגלל שהיא נשואה כעת באושר לאדם טוב,
שאסף אותה אליו?
ציפת על זו נמשכה כבזק. המים מעיני עליזה איימו להספיג את
השטיח המאובק בלאו הכי.
"בחיים אני לא אסלח לך."
כשתיקה עליה, תיקנה עליזה את האיפור שלה מול המראה במבוא.
"סלחי לי, סליחההה. סליחה בסליחה."
דם פרץ לעיני עליזה ולמצחה, אפה האדים ואוזניה להטו. דקירות
פשו בבתי שחיה ובמפשעתה. מרוב חוסר אונים לא ידעה אם היא רואה
בעיניה, או שמא נדמה לה. עיגולים שחורים ריצדו מול עיניה,
ולסתותיה קרקשו.
חנית המבוהלת הגישה לה כוס מים.
עליזה לקחה את הכוס בתנועה מוכנית, שטפה את פיה, ולא ידעה מאין
זה בא לה, שפכה בזרם את המים על חנית, כשהיא ממשיכה להשתעל.
חנית ניגבה את פני עליזה במגבונים להסרת איפור, מה שיצר עיסה
מקושקשת שחורה שצבעה אותן בשחור.
צלצול הדלת התרחש שבריר שנייה אחרי שעליזה הביטה במראה וצרחה
מבהלה, מפחד ומהשפלה.
שתי הנשים קפאו על מקומן, כשראו לפתע את הדלת נפתחת ומאיר
נכנס.
הוא פסע פנימה, כאילו לא הרגיש בנוכחותן, למרות שהוא היה זה
שצלצל קודם בדלת ביתו.
מאיר גרר תחתיו כיסא, ונראה כאילו קרהו אסון. פניו החליפו
צבעים וגוונים מתחת לזקנו, אחר הליט פניו בידיו, ושח ארצה.
הנשים, שחשבו כי בהן מדובר, והן הסיבה לפניו הנפולות, פרצו
ביללות.
מאיר ישב בלי להרגיש בהן, והמשיך להסתכל על הרצפה.

המשך יבוא