סיימנו משמרת של שלוש עשרה שעות במסעדה. יגאל הטבח הוציא שני
זיקוקי יום-הולדת ונתן לי אחד, הוא הראה לי איך לחבר אותם
לכידון של האופניים על ידי ליפוף חוט הברזל ואמר לי להדליק רק
כשנגיע לכביש. חלפנו על פני השומר הרוסי ויגאל אמר לו שלום
וההוא כרגיל לא הגיב. אחר-כך יגאל ניסה להדליק סיגריה תוך כדי
נסיעה בלי ידיים וכמעט נפל מהמדרכה והתרסק על הכביש. לפני
הצומת, על הגשר, הוא הבין שיצטרך לעצור. הוא הדליק את הסיגריה
וזרק לי את המצת, אחר-כך הדליק את הזיקוק שלו ישר מהפה ואני
נאבקתי בגלגלת, ככה זה כשאתה לא מעשן. לבסוף כשהצלחתי, הזיקוק
של יגאל כבר היה במחצית חייו הזוהרים. התחלנו לנסוע,
כשהגחליליות המתפוצצות האלו מובילות את חישוקינו. צעקנו כמו
משוגעים. רק שתי מכוניות חלפו על פנינו ולא נראה שהם התרשמו
מהמופע האור-קולי שאירגנו להם. יגאל עדיין היה מבסוט. אני חושב
שראיתי גם צב-ים אחד שחייך. הזיקוק שלי כבה לפני שסיים לכלות
את חומר הנפץ שלו. אני זוכר שחשבתי לעצמי: מה זה אומר?

פעם נתתי ליגאל במתנה את מנעול האופניים שלי. חשתי כבר מספיק
בטוח להשאיר אותם בכניסה של הירדנית ללא חשש, אחרי הכול אנחנו
לא באיזו עיר גדולה. אחרי כמה חודשים גם הוא כבר לא השתמש בו.
יום אחד, בעוד כמה שבועות נצא ביחד מהמסעדה ונגלה ששתי הזוגות
נעלמו להן, כלא היו. אולי ברחו יחד אל השקיעה, סביר יותר
שמישהו בא עם טנדר גדול והעמיס את כל הזוגות הלא קשורים שהיו
שם. שלל רב היה לו. יגאל יציע שנצא למסע נקמה בקיבוץ אחר. אני
יתחיל לעשות הליכות.

הגענו לשער הפשפש ואני שלפתי את המפתח שלי, אבל יגאל הראה לי
שהשער פתוח.
סיפרתי לו שיש לך יום-הולדת מחר ואני רוצה להכין לך הפתעה.
אמרתי לו שאני מתכנן לקטוף מלא סוגים שונים של פרחים מכל
הגינות היפות בקיבוץ ולמלא בהם את החדר שלי. יגאל החליט להתנדב
לעזור. הוא היה בחור על-הכיפאק, למרות שלא היה ממש 'רומנטיקן'
גדול. באישון לילה התגנבנו, קודם כל לגינה היפה ביותר מול
המזכירות ואחר-כך לזאת ליד חצר הראשונים. היה שם שלט שמישהו
תלה ובו היה כתוב: "עוד לא פתחנו את הקפה וכבר נעלמו לנו שני
עציצים! מישהו ראה? מישהו לקח? נא להודיע לאלה או לרבקל'ה". לא
חשתי אשמה.
ניסינו לקטוף בידיים חשופות, אבל הקוצים הגנו יפה. מה גם שהיה
קשה לתלוש את הגבעול בלי להשחית את הפרח. יגאל הציע שנעלה אליו
לחדר ונביא מספריים. למרות שכבר הייתי ממש עייף, הסכמתי כי היה
בזה הגיון. הגענו לשיכון שלו והוא עלה, אני נשארתי עם האופניים
בחוץ. אחרי חמש דקות הוא חזר עם סכין מטבח ושתי בירות.

יגאל הוא במקור מהקריות, הוא כבר בין עשרים וחמש, אבל עדיין
מסובך במשפט עם הצבא. תפסו אצלו בבית כל מיני דברים שהוא השאיל
ושכח להחזיר. מדים, פנסים, חזיזים, כאלה... אני חושב שהייתה לו
משיכה לאורות.  
יום אחד בני סלע הסתובב שם בקיבוץ, אפילו אחת המלצריות דיברה
איתו. אני זוכר שנעמה פחדה לישון לבד. אני צחקתי עליה ואמרתי
שאין מצב שהוא יבוא דווקא לפה. יגאל אמר שאם הוא היה נתקל בו,
הוא היה דופק לו מכות. הוא גדל בקריות.

עכשיו אנחנו מול החדר אוכל, יגאל חותך ורדים צהובים ואני מסתכל
לראות אם מישהו בא. השעה אמנם שתיים בלילה, אבל בקיבוץ, עם כל
המטורפים, לך תדע...
הוא מביא לי עוד ארבעה פרחים יפים, זקופים. "ואוו", אני
אומר,"כבר יש לנו מלא".
אני אומר לו תודה רבה ומסיים את השלוק האחרון של הבירה. מנסה
לשזור את כל המינים לזר גדול אחד שאוכל לאחוז בו כל הדרך לחדר,
על האופניים, בלי להידקר.

נפרדנו שם ונסעתי, נגעתי לדירה שלי, השקתי את הגינה המסכנה
שלי, כל-כך מוזנחת יחסית לזאת של השכנים. נזכרתי במה שמאיר
אריאל ז"ל אמר: "אם יש ספק מי חקלאי יותר טוב, אין ספק! בני
חקלאי יותר טוב!".סידרתי את הפרחים בכמה כלים צרים וגבוהים
שמצאתי, במקומות שונים בחדר. אחר-כך שאלתי נרות אדומים מהחדר
של נעמה, תליתי בלונים וכל מיני כרזות.

למחרת היה לנו ערב רומנטי נהדר. לקחתי אותך לארוחה, שתינו מלא
יין וקינחנו בבלינצ'ס עם סירופ מייפל. אחר-כך לקחתי אותך
לגבעות, עצרתי במקום שומם עם נוף מדהים וניגנתי שירים יפים
מהאוטו, רוק'נרול, כמו שאת אוהבת. רקדנו קצת, התחבקנו, ירדנו
חזרה מאוהבים מאי-פעם. (כל יום יותר ויותר). כשהגענו לחדר
אמרתי לך לחכות רגע באוטו. רצתי פנימה והדלקתי את כל הנרות,
סידרתי את כל המתנות על המיטה. אחרי דקות ארוכות באתי לקחת
אותך עם חצי זיקוק בוער ביד, שוב אחרי מאבק במצת הארור.
כשנכנסת התרגשת כמו ילדה. אני פחדתי כל-כך, רק שהכל ילך כמו
שצריך. היה לילה נפלא.
בבוקר קמתי מוקדם לישיבת צוות במסעדה. יגאל לא היה שם.
כשחזרתי את עוד ישנת. לקח לי שעה להוריד את השעווה מהמדפים.
העלים של הפרחים נשרו להם, אחד, אחד, במהלך השבועות הבאים.

יגאל התחיל לעבוד פחות ופחות. הוא תתחיל ללמוד קולנוע במכללה.

בסוף הוא לומד קולנוע ואני? אי אפשר לדעת מה יהיה איתי...

יום אחד סגרו את המסעדה ואני עזבתי את הקיבוץ.
אף-אחד לא שאל אותי אף-פעם על הפרחים, גם לא על הזיקוקים. את
האופניים לא מצאנו, אבל גם לא גנבנו אחרות. אני חושב שיגאל עוד
שם באזור, אם הוא לא בכלא הצבאי...

(ועכשיו, אחרי שנה, יש לך שוב, איזו הפתעה...
ואין לי מושג מה לעשות!)