אני מאונך אל הקרקע. רגל ימין דחוסה אל זיז הבולט מהמצוק, רגל
שמאל באויר. שתי הידיים שלי אוחזות בשקעים בסלע. אני שולף את
יד שמאל מקיר האבן ומחפש את שקיק הטלק שעל המותן, יודע שאם יד
ימין מחליקה זה נגמר. הזיעה שניגרת מהמצח שלי מטפטפת אל מאחורי
האוזניים ולמטה לקרקע, אין רשת שתבלום את נפילת הטיפות, רק
אדמה גירית. החולצה שלי נצמדת לבטן בזמן שיד שמאל נשלחת קדימה
למצוא נקודת אחיזה רחוקה יותר. אני מדשש מעלה ופתאום מרגיש
בקצות האצבעות תחושה לא צפוייה. מגע יד אדם, חמימה ומוכרת, אני
מרים את הראש. עווית החיוך שעל פני נעלמת מיד.

"למה אתה לא קופץ?" היא מרפה קצת את אחיזתה, כאילו מנסה לעודד
אותי. אני מביט למטה ונבהל, נפילה כזו תהיה ארוכה.
"בטח, ולתת לך להישאר כאן למעלה?" היא מחייכת אלי. אני מפחד,
באמת. יכול להיות שמגיע לי ליפול, ככה לפחות היא חושבת. היא
תהיה מרוצה אם זה יקרה, אבל אני לא אעשה את זה, לא בשבילה.
"תני לי לעבור" אני מהדק את האחיזה ביד שלה ומרים את עצמי
מעלה, היא מחליקה מעט מטה ואבנים קטנות מתדרדרות מהצוק. המאמץ
רב וההתקדמות שלי איטית מדי, אז אני מחליט לעזוב ומעדיף להיעזר
בצוק עצמו. אם היה קל יותר כנראה שהייתי נשאר, פעם היה אכפת לי
יותר. היא מלטפת אותי על הלחי ומעניקה לי מבט נוגה, "זה עצוב".
אני אומר שאני יודע, וככה זה, ודי. היא עוזבת ומטפסת ברגל, אני
עולה ורואה מכתבי אהבה שרופים וכיתוב על הסלע, שהיה שם תמיד.
אני מתחיל לדמיין חיבוקים שלא רציתי שייגמרו ורק היום אני מבין
למה. מחשבות מציפות אותי.

"תעשה קצת מקום" אני מרגיש דחיפה קלה בכתף ומסתכל אליה. דווקא
יפה. שמחה מדי. בטח שיכורה. "אל תתפלא שאני עוקפת אותך או
משהו, זו פשוט לא הפעם הראשונה שאני מטפסת כאן". מתחוור לי
שכמה מטרים מתחתי יש עוד חבר'ה שמטפסים, אני מסתכל למעלה ורואה
אותה עכשיו באופק. דחיפה. הפעם חזקה יותר. "אז אתה עושה מקום?
בוא, אני כבר מכירה את הדרך". אנחנו מטפסים ביחד, מדי פעם אני
מחליק קצת והיא תופסת אותי כדי שנמשיך.
"אז אתה עדיין אוהב אותה?"
"את מי?"
"לא יודעת, על מי חשבת?" אני מראה לה את הגחלים ואת הסלע, מביט
למעלה ומבין שהיא כמעט נעלמה. אני אומר לה שתעזוב, היא מסרבת
ובמקום זה מהדקת את האחיזה בדיוק כך שאוכל לשחרר אותה בעצמי.
אז אני ממשיך להחזיק עד למעלה.
אנחנו מגיעים לחניון הלילה ומורידים את הציוד - בשלב הזה שאר
המטפסים עדיין משאירים הכל עליהם. אני אומר תודה והיא מחזירה
ב"היה נחמד". אני אומר שאני יודע, ולילה טוב, ודי. נפרדים. אני
מסתכל לשמיים בזמן ושומע צפצוף ופתאום הכל מסביב זוהר. בכלל
שכחתי מזה, איזה מוזר! מוזר שיש כאן קליטה. "נו, ברור שהיה
עדיף נשיקה". אני חושב על זה שהיא צודקת ומחייך לעצמי למקרה
שהיא מסתכלת מאיפשהו. אני מתחיל להקליד, צפצופים, אורות,
האצבעות נעות בקצב. "אני עדיין כאן..." אני לוחץ על "שלח"
ומסתובב לאחור כדי למצוא אותה שם. שנינו נופלים, והיא לא עוזבת
אותי. "בסוף קפצת" היא מחייכת אלי. אני מחייך. נשען עליה.
במאוזן.