1) אני מגדיר את עצמי כאדם השואף לטוב - להיות טוב ולהביא טוב
לעולם.

2) אני מקבל את העובדה שהעולם שבו אני חי - אינו עולם שכולו
טוב. העולם מלא בסבל, ייסורים קשיים וניסיונות. העולם מורכב
מהטוב ומהרע - כשם שגם אני - איני אדם שכולו טוב.

3) משום שכיווני הוא לטוב - כל רעה שאני גורם היא בגדר טעות -
טעות שיש לתקנה ולהימנע מלחזור עליה.

4) אינני לבד במערכה - יש הרבה אנשים טובים בעולם שעוזרים לי.

5) גם הם, כמוני, עושים טעויות לפעמים.

6) טוב הוא כאשר אתה נותן יותר מאשר את לוקח - ואת החסר משלים
הסיפוק הפנימי שלך.

7) תמיד יהיו סיבות לא לתת, ובפרט - אנשים שלא ראויים לקבל.

8) נתינה להם יכולה לגרום לתחושת תסכול ולמרירות. אני מקבל על
עצמי להתנתק מן הרגשות הללו, ולא להיכנע להן.

9) אם האדם איננו ראוי לקבל - אעשהו ראוי!

10) גם אם הפסקתי לתת לו - הוא עדיין אדם - ולא אפנה לו את גבי
בעת צרה ומצוקה של ממש. דווקא אז הנתינה יכולה לשנותו ולהפכו
לראוי.

11) יש אנשים שלעולם לא יהיו ראויים. זה לא משנה. הם לא יגרעו
מן הנתינה שלי לאלו שכן.

12) אני אעשה טוב בכל מקום שאגיע אליו - ואשפיע לטובה בכל
סביבה, כמרב יכולתי.

13) טבעי האנושי, וכן המציאות, יכולים לגרום לתחושת פספוס
והחמצה. אולי במקום אחר ובתפקיד אחר - במציאות אחרת - אוכל
לעשות טוב יותר?

14) תפיסת המציאות הזאת היא סלקטיבית, גמישה וניתנת לשינוי.

15) ניתן להגיע פסיכולוגית, למצב של קבלה ודחייה של כל מציאות
קיימת.

16) תחושות מוצדקות נובעות מתוך הכרות אמיתית שלי את עצמי.
הכרה עמוקה ויסודית של מעלותיי וכישוריי, יובילו אותי למצוא את
המקום והתפקיד שבוא אביא למקסימום את יכולותיי, וכיוצא בזאת -
את יכולתי להיטיב.

17) כל קבלה של המציאות היא זמנית, שכן עליי תמיד לשאוף להיטיב
ולהשתפר. תמיד אבחר לדחות את המציאות הסטטית.

18) אני אנוח רק ברכבת. כלומר, במצב של היסחפות אל מחוז חפצי
שאינה תלויה בכל מאמץ מצידי. בזמן ההמתנה אני יכול להניח את
ראשי, ולתפוס תנומה קצרה.

19) לכשתעצור הרכבת, שוב יגיע הזמן לקום וללכת אל מחוזות חדשים
של טוב.

20) טוב אמיתי, מרוסן בידיהם של אנשים טובים, לעולם לא ירצף כל
דרך, מלבד זאת המובילה אל עולם טוב יותר.