האחד שעוד לא פתח את מנעולו,
לא טעם את טעמה של הנשיקה
לא שמע לגורלו
לא נכנע לתשוקה.
לבו כבר החמיץ
מעול גאוותו
וקולו רק משמיץ
את שם אהבתו.
נפל כי הכביד,
והותיר אמו בוכייה לתמיד.

השני מתבוסס בדמעותיו
שאינן פורצות מעיניו.
סופר על יד את אהבותיו
כבר לא סופר קרבנותיו.
קירות של שתיקה אותו עוטפים
בלבו אין חרטות
מפיו לא יוצאות מילים
כל גבו צלקות.
נרדם ולא קם
קול זעקות אמו לא תם.

השלישי לא שמע צחוק אביו
כאילו מעולם לא הורם על כתפיו
עברו כבר חורף, קיץ ואביב
אצלו זה לעולם הסתיו.
יד אמתית ומגע דמיוני
מחליפה את הכאב.
עיניים אמתיות ומבט בדיוני
עוד כבש בעורו של זאב.
שוכב מעל שלולית דמו
יותר לא נשמע צחוקה של אמו.

שלושה נפגשים לילה אפל אחד
שמים מלטפים ארץ בברקים מסנוורים של חרטה.
מבטיהם מתלכדים,
ננעצים,
כפגיונות וחיצים
בלבו המדמם של קשר השתיקה.

שלוש מצבות,
מחוץ לגדר
חצובים בגיר.
וכולם פתאום יגידו:
"כמה חבל!"
ואיך שהכתובת הייתה על הקיר...