פתאום אני מבינה מה שאחרים הרגישו.
מה מיוחד ביום הזה, למה עומדים בצפירה ומהו כאב אמיתי.
אנחנו חלק מקבוצה, שאף אחד לא היה רוצה להיות בה.
קבוצה מלאת כאב, פחד, אובדן, בכי.
קבוצת ה"שכולים".
כולם עומדים בדקה וחצי של רעש איום באוזניים.
אולי רעש של הדבר האחרון שאותם חיילים שמעו.
כאב בכל הגוף, זעקות, הפצצות.
כל אחד והרעש שלו.
כל אחד והמוות שלו.
בשביל כולכם זה נקרא "צפירה."
בשבילנו? אזכרה.
וזה לא מזמן מה שקרה.
איך בחיים של משפחה כמו שלנו, נשברה התקווה.
אימא כבר לא מחייכת, אבא לא מתגלח.
ואני רק שותקת, מחכה שתחזור.
פתאום יום הזיכרון שלנו, לזכור אותך.
את החיוך שלך, את הריח.
את כל המבטים והכעסים.
רק עכשיו אני מבינה מה המילה זיכרון אומרת.
איך כל המדינה מנציחה אותך ביום אחד,
שאותנו זה מלווה מרגע שמתת, עד לסוף החיים.
אני עדיין לא יודעת איך להתמודד עם הכול.
אני מנסה להיות חזקה בשביל אבא ואימא.
רק בלילה, אחרי שהם נרדמים, או לפחות מנסים,
אני נכנסת בשקט לחדר שלך.
ומסתכלת על התמונות שלך...
אני נזכרת איך אמרתי שלא אבכה שתתגייס.
אבל בלילה שהיית שם, כל כך בכיתי.
רציתי לדעת אם אתה פוחד ומה אתם עושים שם.
למה אתה רוצה קרבי אם רוב הסיכויים למות בצבא זה שם.
אני נשכבת על המיטה שלך ומניחה את הראש על הכרית.
והריח שלך דבוק אליה, אני מתחילה לבכות ולא מפסיקה.
כל הלילה, ישבתי שם במקדש שלך ובכיתי.
מתגעגעת לצחוק שלך... לריבים שלנו.
אני רוצה שתהיה פה ולא תעזוב.
שתחזור ושזה יהיה רק חלום רע.
אבל אני יודעת שלא.
אני סתם מנסה לנחם את עצמי.
אני מקווה שטוב לך...
איפה שלא תהיה.
אני רוצה שתזכור שאנחנו תמיד שלך.
אוהבים וזוכרים אותך.
לא משנה איפה.
בחיים או במוות.
על האדמה או עמוק בתוכה.
אנחנו רק מחכים לרגע שנראה אותך שוב.
כנראה שזה תלוי במוות.
אני אנסה לחכות לו...

לרגע אתך.