המנגינה פורצת,
מתוך רמקול עץ מרוד,
אופרה של ורדי,
בקלילות כך מזייפת,
קול קטן צרוד
מלטפת ברכות,
מטלית אבק לחה,
את הפסנתר המעופש,
בו לא נגעה,
מילדותה הרחוקה.
היא מתפרקת בעצמה,
שורות של דומינו ברוח
אז מתאפסת על עצמה,
כמו מתחפשת לאדם רגיל,
עוד תתפנק זאת בחוצפה,
אמבטיית קצף, ובפה תפוח
תוסיף, תשפוך גם על עצמה,
בקבוקון, סבון וניל
מתחת לשטיח,
מחביאה אוצר בלום,
בעצם, רב בריח,
הוסיפה על הדלת,
עוד מנעול עקום.
השעון מראה,
ששש בערב,
עוד מחודש שעבר,
מצחיחה כנגב,
מאז עושה אותו דבר
שוב, מתפרקת בעצמה,
שורות של דומינו ברוח
אז מתאפסת על עצמה,
כמו מתחפשת לאדם רגיל,
עוד תתפנק זאת בחוצפה,
אמבטיית קצף, ובפה תפוח
תוסיף, תשפוך גם על עצמה,
בקבוקון, סבון וניל
והלילה היא תישן,
בכותנת משי,
לחלומה היא מזמינה,
אהוב שלא סבלה שנים,
לא פלא כך לבד,
שנייה, חושבת לעצמה,
ומתפרקת בעוצמה,
עמוק במצעי סטן... |