נקודות קטנות של
תווים נופלות
מעיני.
מענות אותי
אך משתקפות על עיני
כמעט ושחורות
לא נותנות לי לראות.
ולמה אני לא מנגבת אותן
שמה אותן מאחורי גבי
כמו מחרוזת תווים שהתנגנה
ותשוב מחר
איך אני אפול ואחנוק את
התווים? למוות מר.
מתי זה יגמר מתי זה יגמר
יצא מגופי נשמתי ומשאלתי
למות בסוף.
תנו לי כתף תמירה
תנו לי ערס של נחש
בשניהם אחוש נכזבת מבולבלת
אפול בין שתי ידיים
בין עבר והווה כמו המוות
בלי העתיד
כמו פסנתרן עיוור שידע את התווים
ושכח את הפסנתר. ידיו נופלות ארצה
מילותיו מרמות אותו להלך באוויר
בחדר ריק מאנשים, לשם ולשם
ולא לגעת בפסנתר
אלא ליפול עם פניו
לקלידים לנגן
תווים שהתרסקו מפסי החיים. גוססים.
מוקדש למריה.
כמו צרחה שיוצאת
ונשימה שלא נגמרת
חוזרת חלילה.