הידיים הגדולות והמחוספסות שלו נגעו בעור הקטיפה שלה. כמו נמר
מצורע בשדה תותים בעלים ירוקים רעננים מושלמים, הוא חפן את
הרכות והרוך וכל כולה נתנה את גופה המדהים ויופיה המלאכי לגופו
החזק המכוער המצולק, שפתיה הרכות נישקו את שפתיו הבקועות
ומערתה הלחה קיבלה את השורש הגדול העקום והמיובל, שוורידים
בקועים בו כמו צינוריות דם חיצוניות.

בגן-עדן טבל השטן, ולבו בכה מיופי אינסופי.

אך בבוקר. בבוקר היה יכול להתעורר כמו רומיאו לאחר ליל אהבים
עם יוליה, כשהיא אומרת לא העפרוני זה, לא העפרוני המבשר את
הזריחה, אלא זמיר הירח, עדיין מתנדנד על שיח שושנים ובוכה את
דמו באדמה. אך המלאך לצדו לא פצתה פה, ראשה היה שמוט בצורה לא
טבעית, ופיה פעור באנקה אילמת, כשמשהו, מישהו, זחל אנה בלילה
ושבר את מפרקתה.

המפלצת ישבה בראש שמוט והביטה בגוף היפיפה השרוע, המת. אגרופיה
החזקים חפרו זו בזו, כפות רגליה חשו כמחושמלות בזעם, ורקותיה
הדהדו בשיגעון.

האנפה עפה מעל הערים הגדולות בינות לצריחים מהדהדים ופרוצים
לרוח. בזיגזגים מעגליים היא חשה את האישה שגידלה אותה בריח
נחיר ואוזן, ריח זעה ודם וסת, ריח הבשר הרקמתי מתחת לציפורני
רגליה. פרוצה למרחב חשוך היא קרבה לטירה גדולה מוארת בספוטים
לבנים עד כאב. בצריח הגבוה, מבעד לאשנב מסורג, עלה ריח
הגואלת.

צינוק הצריח היה מגואל בדם של נשים שנשחטו בין הקירות האלו תוך
כדי מאבק ורטישת איברים. היא יכלה לראות ציפורניים שננעצו
באבנים הכבדות ונשארו תקועות שם, תלושות מהגוף. בראשה הדהדו
הצרחות והיבבות וכל אבן השמיעה לה והראתה לה הכול, כי אבנים
לעולם לא שוכחות. מתבוססת יחפה בשתנה וצואתה היא שמעה צרחת
אנפה מבעד לאשנב, ועמדה על קצות אצבעות רגליה לראות את זו
האנפה שלה מתקרבת בהטיית כנפיים רחבות ומתיישבת בסיפוק עייף
בין סורגי האשנב. "ילדה שלי," היא לחשה ולקחה אותה באצבעותיה.
מלטפת שוב ושוב את הגוף הקטן השברירי. "את תקראי לו," היא אמרה
ותלתה בחוט משערה עגיל כסף לצוואר האנפה. וזו פרחה כמו שאומנה
להחזיר את החפץ הקטן לבעליו.

האנפה הגיעה עד אליו כשהוא הידק את האדמה על קברה של המלאך.
הוא תקע את האת והביט בירח שתנועה זעה בו, ומתוכה פרצה אנפה
לבנה וישבה על כתפו. לרגע רצה למלוק את ראשה כשראה את העגיל
שלו על צווארה. הוא תלש אותו מהשערה, קפץ את רגליו ודהר כנמר
אחרי מעופה של האנפה אל המקום שממנו באה.

הוא לא היה באמת טרול. הוא היה פעם אדם. אבל איש חזק אחד זרק
אותו פעם למיכלית חומצה רק בגלל שאנס חתיכה מהממת שבמקרה הייתה
בת 7. אבל האיש הזה יאבד את כל מי שהוא אוהב, זה התחיל בזונה
הנרקומנית ששכבה אתו היום בלילה, וייגמר בידידתו שבצינוק
הצריח. הנרקומנית הייתה רק מתאבן, הוא חשב כשהוא שייף לאור
הירח את סכיניו הצרים והארוכים. הידידה הזו שלו תחיה הרבה זמן
גם אחרי שמעיה יהיו שפוכים מחוץ לגופה.
אבל כשהוא נכנס לצינוק הצריח לעשות את הניתוח הקטן שלו, חיכתה
לו הפתעה. הגג היה פרוץ והאיש החזק עמד שם באש וזעם.

בכלוב בקרקס יש אטרקציה לא נורמאלית, לפחות לא במאה האחוזים.
טרול אמיתי שגופו רוסס בירוק זרחני כדי שייראה יותר אטרקטיבי
שוכן בקרון המרכזי שקיר אחד שלו מסורג. הילדים נהנים להאכיל
אותו, גם אם הוא זועף. אבל אחרי הכול הוא לא יכול לעשות להם
כלום. אפילו לא לצעוק. היצור המזוויע היה קצוץ אוזניים, אף,
חסר לשון, עקור שיניים, ורגליו וידיו נתלשו ממנו, וכל פצעיו
נצרבו בסכין מלובנת כדי שלא יתפתח זיהום. המבוגרים מספרים שהוא
חצי לטאה חצי אדם, והילדים מדמיינים כל אחד בדרכו כיצד התרחש
הזיווג המחליא.