הוא נכנס לחדר כשהוא טורק את הדלת מאחוריו בחוזקה, לא מדליק את
האור ונזרק על המיטה. הוא סוגר את פניו בידיים הקמוטות
והרועדות שלו, דפיקות הלב עולות, המצח מזיע, הנשימות מתקצרות.
"מה יהיה", הוא לוחש שוב ושוב, "מה יהיה". הוא קם ומתחיל
להתהלך הלוך ושוב בחדר ושוב יושב על המיטה. הוא מחבק כרית
בחוזקה ואחר כך נושך אותה. הוא מתחיל לבכות. הדמעות זורמות כמו
נהר, כמו מפל שמתנפץ על הסלע החום והרך. הוא מעיף את הכרית
לעבר השידה, מעיף את עצמו לעבר אותה השידה. הידיים שלו רצות
ימינה ושמאלה שוב ושוב. ברגע של טירוף אחוז אמוק הוא מעיף את
כוס התרופות, מחזיק העפרונות, מכונת הכתיבה, פותח המכתבים ננעץ
בידו אבל הוא ממשיך להעיף הכול. שוב יושב על המיטה, שוב מחזיק
את הכרית, הסלע הפך לאדום. "מה יהיה", הוא שוב לוחש לעצמו, "מה
אני אגיד להם". הוא נופל מהמיטה, נעמד על ברכיו. "מה!" הוא
צורח. הוא חש כאב ביד, הוא חש כאב בלב. הוא נופל מת על רצפת
החדר.
היא הייתה בבית, הכינה לו ארוחה. הוא היה צריך לחזור לבית אחרי
פגישה חשובה בקשר לספר החדש שלו ומתוך מחשבה שהכול ילך "בסדר
כרגיל" רצתה להכין לו משהו מיוחד. אפילו אם לא ילך טוב, מה
שמעולם לא קרה במהלך שישים שנות ההיכרות שלהם, שיהיה לו לפחות
משהו טוב בבית. הוא נכנס לבית בהבעת פנים זעופה. היא באה לתת
לו נשיקה, הוא התחמק. היא הבינה שלא הלך טוב וקראה לו לאכול,
הוא השליך את הצלחת לעבר הרצפה, היא לא אמרה לו דבר. "מה את
שותקת? מה את שותקת, חתיכת זקנה מרושעת?" הוא צעק לה. היא
התיישבה על הכיסא והתחילה לבכות, הוא מעולם לא העליב אותה. "את
והאוכל שלך, זה מה שנראה לך חשוב? אוכל? עוד מעט לא יהיה אוכל
בבית, לא יהיה ספר, לא יהיה כסף, לא יהיה כלום!" צרח. היא
המשיכה לבכות. "מה את בוכה, זקנה מפגרת?" הוא התקרב ותפס את
פניה בכוח. "אתה מכאיב לי, תעזוב", התחננה, "מה קרה לך? מעולם
לא היית כזה!" הוא קירב את פניו אליה. "אז עכשיו אני כזה, אף
פעם לא מאוחר להתחיל להיות רע, נכון רבקה?" הוא תפס צלחת אחרת
והטיח אותה בראשה של רבקה. היא ניסתה לקום ולברוח ממנו, הוא
דחף אותה לרצפה ובעט בבטנה. "אני יודע מה זממת, זקנה, את רוצה
להרוס אותי, אני אהרוס אותך!" צרח ובעט בה שוב. הוא ניסתה
בכוחות אחרונים לזחול לעבר הדלת. "הצילו", היא ייבבה, "הצילו".
אבל הדלת לא התקרבה.
הם היו נשואים חמישים ותשע שנים. השכנים אומרים שהם היו זוג
מיוחד. זוג יונים ממש. הוא כתב למחייתו ספרי אימה, היא הייתה
גננת. בסך הכול הם חיו טוב. ילדים לא היו להם, אבל הם תמיד היו
מוקפים חברים. בשנים האחרונות מצבו הרפואי והנפשי של אייזיק
התערער. הוא נהיה חולה מאוד ורבקה דאגה לו כל הזמן. "אחת
הסיבות לחולי שלו הייתה העייפות, הוא היה כותב בלילות בלבד",
העיד רופא המשפחה. "הוא הבטיח לרבקה שאם ספר אחד שלו ייכשל הוא
יפסיק לכתוב", העידה שכנה אחת. "רבקה רצתה שייכשל לטובתו,
לבריאותו, אז היא סיפרה לי בסוד שהייתה מחבלת בכתביו כשהיה
מחוץ לבית. הוא כנראה עלה על זה", העידה שכנה אחרת. המשטרה
אספה את כל העדויות, השוטרים נכנסו לניידות ונסעו לתחנת המשטרה
כשברכבם שתי שקיות שחורות גדולות.