בזמן שישבת שם, איתה, וכל החברים שלכם רקדו מאחוריכם עם צלחות
מתוקים, אני הסתכלתי רק עליך.
חייכתי, כבר כאבה לי הלסת, אבל לא יכולתי להפסיק. אם לא אחייך,
אתחיל לבכות. ולבכות בחינה שלכם?
אני מרגישה שאתה מתנדף, מתערבב במשפחה שלה עד שאתה נעלם
מהמשפחה שלנו. זה לא כמו שהיה פעם, זה לא אותו דבר.
אתה כבר לא שם, כמו שתמיד היית, אח שלי וזהו. אתה הולך להיות
הבעל של מישהי, אב ילדיה. אתה עומד להקים משפחה משלך.
אני שמחה בשבילך ועומדות לי דמעות בעיניים, אבל אין לי מושג אם
זה מעצב או שמחה.
אתה מתחתן. אתה עוזב. אתה הכל בבת אחת.
אין לי זכרונות ילדות ממך, לא זוכרת אם אי פעם הלכנו ביחד לים,
אם היית עושה לי שק קמח, אם בכלל עשינו משהו של אח ואחות. תמיד
היית כל כך גדול, עשרת אלפים צעדים לפני.
אתה עוזב. עוזב את הארץ, את החברים, אותי.
אני מסתכלת רק עליך, כי אלו השעות האחרונות שאתה עדיין רק אחי.
אני מסתכלת רק עליך וסופגת כל פרט בך כמו שאתה עכשיו.
אנחנו מתבגרים וזה מפחיד אותי כל כך. הכל משתנה, נעלם.
היא תעשה אותך מאושר, אני יודעת. היא תהיה האי השפוי שלך.
ישבת שם וחייכתי, אני מחייכת כל הזמן. אחייך בשבילך גם מחר, גם
בחתונה, גם כל הזמן. אז שתעזוב. מיד אחרי, אני אבכה.
אורי, אני כבר מתגעגעת. תחזור מהר,תמשיך להיות גם אח שלי.