יום אחד קצתי כבר בעבודה המשמימה שעשיתי, אז התפטרתי. אימא
בכתה קצת, כמובן. היא בוכה מכל דבר. אחרי שהיא נרגעה התברר
שהיא פחדה שאפול למעמסה על אחי, שהתחתן לפני כמה זמן ויש לו
ילד או שניים, אני לא ממש בטוח.
"אני רק רוצה שיהיה לך טוב", היא ייבבה לשפופרת. "אני יודע,
אימא, אבל לא צריך לבכות. זה לא משנה שום דבר", הסברתי לה.
"אגב, שמעת משהו מאבא?" היא שאלה. אבא נפטר לפני כמה שנים,
ואימא לקחה את זה קשה מאוד. היא עברה אפילו מין התמוטטות
עצבים, נדמה לי. כדי להרגיע אותה סיפרנו לה שאבא נסע לטיול
ארוך, ואני פה ושם מוסיף לה פרטים לעלילה, מספר לה מין סיפור
בהמשכים. בפעם האחרונה שדיברתי אתה שלחתי אותו למקסיקו, אז
צריך לחשוב על משהו קרוב יחסית. "הוא בדרום אמריקה עכשיו,
אימא, נהנה מאוד ומתגעגע." "דרום אמריקה..." היא חוזרת אחריי.
"מה יש לו לעשות שם, עם כל הצעירים?" אופס. אני מנסה לחשוב על
סיבה שבגללה מישהו כמו אבא שלי ייסע לשם. "הוא נסע לצוד שם,
אמא. הוא צד שם פילים." אני מקווה שבזה ייגמר התשאול להפעם.
"פילים... נחמד מאוד. אם אתה מדבר אתו תמסור לו ממני שייזהר
וישמור על עצמו. אנחנו כבר לא צעירים כמו פעם." אני מבטיח לה,
נפרד ומנתק. החלטתי שגם לי מגיע קצת חופש.
היומיים הראשונים היו מספקים מאוד. הבאים אחריהם - טובים מאוד,
והבאים אחריהם - טובים למדי. לאחר עוד יומיים או שלושה מניחים
את הדעת, הבנתי שכדאי שאחפש לי תעסוקה כלשהי. ירדתי לרחוב
ועלעלתי בעיתון היומי. "סליחה, אדון", קטע מישהו את חיפושי אחר
מדור ה"דרושים". הטון לא מצא חן בעיניי. הוא נשמע כאילו הוא
קרא לאנשים "אדון" כל כך הרבה פעמים, עד שנעלמה לו היכולת
להבחין מיהו אדון אמיתי. "כן?" הייתי קריר ככל האפשר. "תראה,
אדון, אי אפשר לעמוד כאן ולקרוא את העיתון. או שתקנה או
שתחזיר".
"למה? יש חוק נגד זה?"
"לא, אדון, אבל תבין, זו הפרנסה שלי. אם כולם רק יעמדו ויקראו
אף אחד לא ישלם לי."
יש צדק בדבריו, החלטתי. "בבקשה". החזרתי לו את העיתון. "אני
מקווה שאף אחד מהמוספים לא אבד". הסתובבתי והמשכתי ללכת לבית
הקפה הקבוע שלי. ממילא מצאתי את מדור ה"דרושים" ומודעה אחת
עניינה אותי יותר מהשאר. זכרתי את המספר.

שבוע לאחר מכן כבר הלכתי לי במרץ ליום הראשון בעבודתי החדשה.
הריאיון היה פשוט. נאמר לי שמחפשים אדם בעל כישורים ההולמים
בדיוק את אלו שלי - התמצאות בחומר ובניסוחים משפטיים, יכולת
לקריאה ממושכת ומעל לכול - יכולת לעבודה עצמאית. מקום העבודה
עצמו היה משונה בעיניי. הם עוסקים, מסתבר, בשחזור זיכרונות.
מגיעים אנשים שמעוניינים להיזכר בפרט כלשהו, או אפילו באירוע
שלם מעברם, חותמים על אי אלו אישורים חוקיים (התחום שלי) ולאחר
אבחונים מסוימים שהמראיין התעקש להלאות אותי בפרטיהם, עוברים
את תהליך ההיזכרות, או אולי הזכרה? דווקא החלק הזה נשמע לי
מעניין, אך כאן המראיין השני שהציג את עצמו כ"אחד
מהפסיכולוגים" התערב ואמר שאין כל צורך בכך.
הוא אמר שהתקבלתי. חתמנו על החוזה והסכמנו על מועד התחלת
העבודה.
והנה אני, הולך לי ברחובות העיר לאחר שיצאתי מוקדם מספיק
ומצאתי חנייה. מכוניות מפייחות בפניי והולכי הרגל המועטים
שבאים מולי בשעה מוקדמת זו מפנים לי את הדרך. והנה הגעתי.
אני פוסע מעל רגליו של קבצן זקן (איך הם מגיעים לכאן כל כך
מוקדם?) ונכנס לבניין. אני עולה לקומה שלי, נכנס למשרד
ומתיישב. מונחים כאן כמה ניירות שקודמי בתפקיד השאיר. אני מכין
לי כוס קפה שחור בלי סוכר ומתחיל לקרוא.

לאחר שבוע, אני כבר מרגיש כאילו עבדתי כאן כבר חודשים. נבנתה
לי איזו שגרה נעימה מאוד. אני מגיע לעבודה ב-06:45 פחות או
יותר, מכין לי קפה כשכל המשרדים עוד ריקים ויושב לעבוד. אני
מביא אתי את ארוחת הבוקר. ב-13:00 אני יורד לקנות ארוחת
צהריים, חוזר אתה למשרד ושותה עוד כוס קפה. אני מתחיל להתארגן
ליציאה ב-17:35 כשאין שום דבר דחוף, ויוצא ב-17:45. העבודה
מעניינת מאוד. מאתגרת.
מוזר, אבל בכל פעם שאני נכנס או יוצא מהבניין הזקן ההוא יושב
שם.

באחת הפעמים שירדתי לקנות ארוחת צהריים נדרשתי להתרוקן
בדחיפות. נכנסתי לשירותים שבקומת הכניסה. בעודי מתכונן להשתין
שמעתי את הדלת מאחוריי נפתחת ונסגרת, וצעדים מתקרבים. הפניתי
את הראש מתוך הרגל וראיתי את הזקן מהכניסה. הוא זיהה אותי,
נופף וחייך. הפרט המטריד ביותר במחזה הזה היה החיוך העירום,
כמעט נטול השיניים. שן אחת הייתה נעוצה בלסת התחתונה שלו,
וגרמה לשאר להיראות חסר יותר, נכלולי. הוא נופף שוב, ומכל
המשתנות ניגש דווקא לזו משמאלי. כשהוא הגיע למרחק של מטר ממני
התחלתי גם להריח אותו. זה היה מעין שילוב של זעה, פיח ואלכוהול
שדרו בכפיפה אחת זמן רב כל כך, עד שההבדלים ביניהם הפכו
לזניחים. ניסיתי לזרז את קצב ההשתנה כמה שאפשר. מזווית העין
ראיתי פתאום שהזקן ההוא מסתכל בי. כנראה שהוא הרגיש משהו כי
הוא יישר את הראש והעמיד פנים שהוא מחפש משהו על דש המעיל חסר
הצבע שלו.
לאחר כמה שניות, כשכבר עמדתי לסיים, ראיתי אותו בוהה בי שוב.
כאן כבר היה צורך להעמיד אותו על מקומו. אני לא מוכן שאנשים
כאלו יביטו עליי כך. אני לא יודע איפה הוא היה קודם.
"אפשר לעזור לך?"
"סליחה, אדון?" היה לו מבטא קלוש ביותר שלא הצלחתי לזהות.
"איני רוצה להיות גס רוח, אך אם לא תפסיק להסתכל עליי כך, אורה
לאנשי הביטחון שלא להכניס אותך לכאן יותר. זה מובן?"
"אבל אדון, אני לא הסתכלתי, באמת אדון. אני לא כזה."
"אל תיתמם." אני לא מאמין בלדבר אליהם בשפה פשוטה. אני לא
מעוניין לרדת לרמתם. "ראיתי אותך מביט בי. פעמיים."
"אלף סליחות, אדון. אני לא הבטתי בך. אני פוזל." הבטתי בו. עין
ימין שלו אכן נטתה אל צדה החיצוני של העין.
סיימתי לשטוף את ידי ויצאתי. הדלת נטרקה מאחוריי.

כשחזרתי, השקית עם הארוחה בידי, הוא ישב בכניסה לבניין ורגליו
פשוטות קדימה. החוצפה! כאילו שהמדרכה כאן לא צרה מספיק.
התכוננתי לדלג מעליו, כשפתאום הוא דיבר או זמזם או הוציא קול
כלשהו, במנגינה שנשמעה לי מוכרת. זה נשמע משהו כמו "שובי, שובי
לפרדס, אנ'יתנהג יפה, את תצליפי לי בתחת, ואני אכין קפה" או
סכלות דומה. הבטתי אליו. הוא הישיר אליי את מבטו וחייך. אני לא
סובל שמעכבים אותי עם שטויות. "אתה מוכן לפנות את הדרך?"
חתכתי. הוא הזיז את רגליו ונתן לי לעבור. בדרך למעלה תפסתי מה
הטריד אותי. שתי עיניו הישירו מבט לעיניי.

בסוף אותו היום כשירדתי למטה הוא עוד היה שם. התכוננתי לחלוף
על פניו, כששמעתי אותו שואל: "סליחה אדון, איזה יום היום?"
"חמישי."
"תודה."
התכוננתי להמשיך, כששוב הוא שאל: "מה השעה?"
"17:46. סליחה, 17:47."
"תודה." התכוננתי להמשיך ללכת, כשהוא אמר: "סליחה, אדון..."
התחלתי לאבד את הסבלנות. "מה? אני ממהר."
"סליחה אדון, אבל לא יפה לשקר. אני יודע שאתה לא ממהר לשום
דבר."
"באמת? אני לא מחויב לספק לך שום מידע על עצמי."
"אבל אני יודע", הוא חייך, "אין לך כלום בבית. לא אישה, לא
ילדים, אפילו לא חתול."
"יפה מאוד. ומאיפה בא לך הידע המפוקפק הזה?"
"זה העבודה שלי לדעת." הוא נפנף במקלו נפנוף שנועד להיות רב
רושם. "אני יודע הכול".
אישה גבוהה בחליפה עברה על פנינו. מנהלת מחלקת שיווק, אם אני
לא טועה.
"רואה אותה?" הוא חרק, "זאתי הייתה אמורה להיות אשתך. אני
יודע. אבל אתה הפסדת אותה כשהחלטת ללכת ללמוד עריכת דין
בחו"ל."
"אה, באמת?" התחלתי להתרגז, "אז אם אתה יודע כל כך הרבה, אתה
בטח יודע שהיא נשואה. ואתה בטח יודע, סוטה שכמוך, שאין לי זמן
או חשק לדבר אתך. יש לך מזל שאני לא מגיש נגד אומלל כמותך
תלונה."
"אדון, אל תתרגז. אולי תקפוץ לביקור לאמא שלך, תאכל
עוגה-עוגה-עוגה, במעגל נחוגה." הוא חייך והשן היחידה בפיו
התנוצצה באור השקיעה. דחף מטורף פשט בי פתאום, להפיל לו אותה
בבעיטה מדויקת. נמלטתי משם לפני שהיצר ישתלט עליי.

למחרת, ביום שישי האחרון של החודש, נסעתי כרגיל לבקר את אמי.
היא שמחה שמצאתי עבודה חדשה. סיפרתי לה שאבא כבר צד פיל אחד.
היא התחילה לבכות כשהלכתי, בגלל איזה סיפור שהיה לבן הקטן של
אחי. משהו עם מסמרים. לא כל כך הקשבתי.
יצאתי משם לקראת השקיעה ונסעתי הביתה. בגלל רגע של חוסר תשומת
לב פניתי לא נכון בצומת המסובך של רחוב המעפיל. לעזאזל, עכשיו
צריך למצוא מקום ולהסתובב. נכנסתי לסמטה הראשונה שראיתי, אך
היא הייתה צרה מדי. לא ייאמן. צריך להרוס את כל הרחובות הישנים
האלו. ממש לא נוח.
ניסיתי לפנות שמאלה וימינה, לאן שהרשו לי תמרורי ה"אין כניסה"
שהיו תלויים בכל פינה. התחלתי להזיע. אני נהג מנוסה ובעל
ביטחון עצמי, אך הם היו רבים כאן באופן שלא ניתן להסבירו. נדמה
לי שכמה פעמים הם היו תלויים על כל המשך אפשרי של הרחוב, אבל
הייתי חייב להמשיך לאן שהוא. אז הסתכלתי ימינה ושמאלה ובדקתי
שאף אחד לא רואה, אבל לא היה צורך. כל הרחובות היו ריקים
ומוארים במין זהב לא מציאותי של שקיעה. התחלתי להרגיש שתמיד
תעיתי כאן, ושתמיד אתעה. הבניינים המתגשמים מתוך אור השקיעה
נראו לי מתקבצים סביבי וזוממים להקיפני בדלתות מתפוררות
ובחלונות אפלים.
הכביש התרחב פתאום. כיכר מדושאת הופיעה לפני, ובקצה בניין גדול
ומואר. ילדים לבושים בבגדי שבת השתובבו על הדשא. עצרתי, מותש.
זעה מלוחה זרמה ממצחי אל עיניי ואל אפי ועיוורה אותי.
הדלתות נפתחו ואור הציף את הדשא, שהיה כבר חשוך. הילדים הפסיקו
לשחק ורצו אל הדלתות.
ואז נזכרתי. הייתי כאן פעם. כשהייתי ילד הייתי בא לכאן עם אבי,
משחק עם הילדים האחרים. כשהמבוגרים היו מסיימים את התפילה
היינו רצים אל הדלתות ומנסים לנחש אבא של מי יצא קודם. אבא שלי
אף פעם לא אכזב. הוא תמיד יצא ראשון, וחיבק אותי ואת אחי.
הילד שעמד הכי קרוב לדלתות קפץ ומחא כפיים. מישהו ניתק מזרם
המתפללים והרים אותו אל כתפיו. ניצח בהתערבות, אני חושב לעצמי.
האיש עם הילד מתקרבים אל הרכב. אני נזכר ששבת. הם ודאי יבקשו
ממני בנימוס לפנות את המקום. הגבר מתקרב, וקומתו נכפפת. זקן
מופיע על פניו, ואני מזהה אותו פתאום, למרות הבגדים הנקיים.
הוא מסמן לי לפתוח את החלון, ובפיו מבהיקה מערכת מושלמת של
שיניים תותבות. "מה, אדון, שבת שלום לך. הגעת לתפילה?" אני לא
יכול לענות. הנוזל המלוח שזורם במורד לחיי צורב. "תכיר, זה
הנכד שלי. תומר קוראים לו. תלמיד מצוין. תומר, תגיד שלום לדוד.
הוא עובד עם סבא." הילד מחייך אליי, ופונה חזרה אליו. "סבא,
סבא, שוב יצאת ראשון!" הוא קופץ ומוחא כפיים. אני מנפנף אליו
חלושות. "נו מה, אדון, נראה אותך ביום ראשון, כן? נשב לכוס
קפה", הוא קורץ לי. אני מצליח להנהן, ומדליק את הרכב. משלב
הילוך. "שבת שלום, אדון. תהנה עם המשפחה." אני נושם עמוק והלחץ
בגרון משתחרר קצת. "שבת שלום ומבורך. גם לכם."

אני ממשיך ישר ופונה ימינה. כל כך פשוט. אני יוצא חזרה אל
הכביש הראשי ונוסע הביתה. כשאני מגיע אני מתקשר מיד.
"אימא? זה אני. כן, הגעתי, הכול בסדר." ופתאום זה יוצא לי.
"אימא, את יודעת, אין פילים בדרום אמריקה."
מהצד השני של הקו היא נשמעת רגועה, בטוחה. כמו פעם.
"כן, חמוד, אני יודעת."