שנה שהיא איננה פה אתי.
כל יום זה חוזר על עצמו כמו תקליט שבור אני הולך לעבודה בבוקר
חוזר אחרי הצהריים מעביר את הזמן עם כלום עד הלילה הולך לישון
וכן הלאה.
אין לי עניין בחיים. ספרים? מוזיקה? אני כבר מזמן הפסקתי לנגן
בגלל חוסר השראה ועניין.
מצאתי את עצמי לפני חודש יושב על הפסנתר שיושב ונרקב לי בפינת
החדר בדירה הקטנטנה שהייתה שלי ושל נטע ועכשיו נשארתי לי
לבדי.
הוא מבחינתו עשה את המקסימום ועזר לי להוציא כמה צלילים בודדים
ולאחר חצי דקה כל המצב הזה נפסק.
אולי גם הוא הפסיק להאמין בי?
המקרר ריק.
לא היו אצלי אורחים בדירה אולי עשרה חודשים.
הדיסקים שלי העלו אבק וכך גם הספרים ומערכת הקולנוע הביתית
שאני ונטע קנינו לפני שנה וחצי וחשבנו שהנה השכנים הולכים לנקב
כרטיס בכל פעם שנרצה לעשות הקרנה לכל השכונה.
כבר עשינו מנוי לספריית וידאו שדרך אגב שלחה לי מכתב שלא
מימשתי את המנוי והוא מסתיים בעוד שבוע והנה בזבזתי כסף ואני
לא הולך לנצל את זה וזה הולך להישרף.
אני לא יודע בשביל מה אני עובד. אולי יום אחד מנהל הבנק שלי
יספר לי שמכל החסכונות שהפרשתי כל השנים נהייתי מיליונר בגלל
שאין לי בזבוזים וכבר הצטבר לי כל כך הרבה כסף שאני כבר ממש
עשיר ואולי כדאי לעשות משהו עם כל הכסף הזה.
אני חושב שאתרום את זה למלחמה בתאונות הדרכים.
המדינה הזאת עושה כלום וככה מבזבזת אזרחים שנהרגים בדרכים.
נטע נהרגה בתאונת דרכים.
נהג משאית שיכור נכנס בה. אני לא מתפלא, זה תמיד ככה.
משאיות גורמות להרס וחורבן.
טלפון... מצלצל... ואו... תענה!
"הלו?"
"שלום! ערן?"
"היי, מדברת רותם. אני הייתי חברה של נטע..."
"אממ... היי, מה שלומך?"
"אני בסדר, מה שלומך?"
"אני... בסדר..."
"אתה בבית? כאילו, אני יכולה לקפוץ אולי לבקר?"
"אני... בבית, כן... את יכולה לבוא."
"יופי, אז אגיע בעוד שעה בערך."
"אוקיי, אז ביי."
"ביי."
ביי... אוי...!
אני חייב לסדר את המקום המזוהם הזה!
כל הבית היה מלא באבק ולכלוך של גבר מודרני מצוי שנמצא בדיכאון
וכרגע המצב הזה לא מתאים!
התחלתי לנקות ולסדר ולארגן ולהראות מצב חיים נורמלי ותקין, שלא
יחשבו שאני הולך ונופל לי לאט לאט...

אחרי שעה היא הגיעה. שלוש נקישות עדינות על הדלת ואני לא ממש
ידעתי למי לצפות כי אחרי שנה של דיכאון וייסורים כל הזיכרון
וכל מה שהיה נעלם.
פתחתי את הדלת ומולי עומדת בחורה רזה, גובה בינוני, שיער שחור
חלק, עיניים ירוקות מדהימות, לבושה בג'ינס כחול וחולצה שחורה.
לא יודע למה אבל לא זכרתי שלנטע יש חברות כאלה שנראות טוב...
אחרי שנה שלא יצאתי מהמערה שלי זה היה מראה מאוד משחרר!
"היי... ערן?"
"כן... את בטח רותם. בואי, כנסי..."
"מה שלומך?"
"אני בסדר, את אולי רוצה לשתות משהו?"
"כן, בבקשה, ממש חם בחוץ ופה ממש נעים בדירה... אני רואה
שעיצבת את הדירה מחדש..."
לאט לאט השיחה התפתחה והעלינו זכרונות ודיברנו עליה ועליי וככה
עברו להן שעתיים ממש בלי להרגיש.
ממש התאהבתי ואז כרגיל הגיע מהלא נודע המצפון שהזכיר לי את נטע
ואני נפלתי למלכודת שלו כמו טיפש.

הייתי סגור, פגיע ורגשן.
בעבודה כבר מזמן התייאשו ממני ומחוש ההומור שנעלם לי לפני
חודשים רבים.
אחרי שבוע שוב קיבלתי טלפון מרותם והפעם היא רצתה לצאת.
היא אמרה שזה יהיה לי טוב לצאת להתאוורר ולנשום קצת אוויר.
לא יודע למה אבל הסכמתי למרות שאיפשהו לא רציתי.
"מתי בפעם האחרונה ראית סרט בקולנוע?"
"לא יודע, כנראה שממש מזמן..."
"יופי!"
לא ידעתי למה אני מכניס את עצמי אבל... זה היה טוב! משחרר!
מה שבטוח הרבה זמן לא הרגשתי ככה.
אחרי הסרט היינו רעבים והיא בחרה מסעדה.
התייחסו אלינו שם כאילו אנחנו זוג נשוי והייתה לזה הרגשה ממש
טובה ואני ממש נהניתי. הרבה זמן לא נהניתי ואולי אפילו אני
חושב שאני יכול להגיד ששכחתי את פירוש המילה.
אחרי הארוחה המשכנו ברגל ודיברנו ודיברנו ואני הרגשתי שוב כמו
נער בן 18 שיוצא לדייט עם בחורה שהכיר.
הגענו אליה לדירה והיא הזמינה אותי להיכנס ואני לא רציתי.
המצפון רדף אותי והיכה בי והיא משכה אותי למעלה.
לא יכולתי לסבול את הכאב הזה והיא החזיקה אותי והסתכלה לי
בעיניים ואמרה לי: "ערן, אתה חייב להמשיך הלאה!"
נכנסתי למין הלם חזק כזה שטלטל אותי וניער אותי וכל התהליך הזה
פשוט גרם לי פתאום אולי להתעורר.
אחרי שהיא אמרה לי את זה ובלהט הרגשות פשוט נישקתי אותה.
היא הייתה קצת בהלם אבל... היא זרמה.
כל היצרים שהיו שקועים בי זה זמן רב בקעו מהקליפה שלהם ופרצו
את הדרך החוצה והשתוללו להם בחדר ביני לבין רותם.
כל המוות והשכול והאימה והפחד שאחזו בי שנה שלמה כבר ויתרו
ושחררו אותי.
זה היה לילה קסום.
שנה שלא חשבתי על סקס או על מיניות או על זוגיות וכל מה שעבר
לי בראש היה רק נטע ופה בראש שלי נפתחה לי דלת ומשם הבנתי
שבשבילי ובשביל נטע אני צריך להמשיך ולא להישאר תקוע ולמעני
ולמענה אני אמשיך לחיות את חיי!
התעוררנו בבוקר מחובקים ומחייכים וזה היה זר לי אבל משום מה
התת מודע שלי אמר לי שזה הדבר הנכון.