[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני זוכר את היום בו הוא נולד, החזקתי אותו עטוף במגבת בין
ידי, הבטתי בפניו הקטנות. אני זוכר שכשעיניו נפקחו לשניה
ראשונה ופיהוק קטנטן ברח מפיו - התרגשתי כל-כך שהרגשתי שליבי
החסיר פעימה. ליטפתי את לחייו בפחד שמא אזיק לחבילה הקטנה הזו
שאמורה להיות בני, שלחתי זרת אל ידו הקטנה ובעת שאחז בה
התמלאתי כולי בהרגשת אבהות שלא הכרתי. הילד הקטן הזה מעתה יהיה
תלוי בי, ואני לא אאכזב אותו, אשאר לידו תמיד, אחנך וארעיף
עליו אהבה. אשתדל בכל כוחי להיות אב טוב, שדואג ומבין ללב
ילדיו, לילד שלי לא יחסר דבר - לא כל עוד זה תלוי בי. קראנו לו
מיכאל, כי ראינו בו מלאך, ובעת ברית-המילה נשבעתי שתמיד אהיה
לצידו.



אך הזמן עבר והחיים לימדו אותי אחרת. לילדים רצונות משלהם -
שלעיתים קרובות מנוגדים בדיוק לרצונותיך שלך. כמה שדאגתי לו,
לא יכלתי להשאר לצידו תמיד. כמה שאהבתי אותו, הוא לא ידע לאמוד
אהבה. וכמה שניסיתי לחנך אותו, היה לו את אופיו שלו.
מיכאל היה ילד נהדר - חכם, חברותי, בעל חוש הומור ודואג לעזור
כשצריך. אך תכונה אחת מעט רעה (יש יאמרו כך ויש יאמרו להפך)
היתה מאוד דומיננטית ברוחו - מיכאל היה ילד מאוד תחרותי. בכל
דבר ששלח בו את ידו - רצה להיות במקום הראשון, תמיד רצה להיות
הכי טוב, תמיד רצה להקדים את כולם, ובעת שלא צלח בכך - היה
מסתגר בתוך עצמו, מתמלא בכעס כנגד עצמו על שנכשל. כשהיה קטן
יותר היה ממש בוכה ומתמרד - מסרב להכיר בעובדה שהוא אינו תמיד
הכי טוב בכל משחק. אנחנו, כהורים, ניסינו תמיד לדבר אל ליבו,
לנסות לנחם ולפייס אותו - לנסות לגרום לו להבין שכשיש צד מנצח
וצד מפסיד, אתה לפעמים מוצא את עצמך כנגד רצונך בצד המפסיד
דווקא - וזו ההזדמנות ללמוד מטעויות ולהשתפר.
אך מילים כנגד רוחו של מיכאל היו כהבלים צפים ברוח, הוא לא יחס
לדברינו משמעות והמשיך תמיד לשאוף אל קו הרקיע ולהתחרות בכל
תחום שאפשר עם כל אדם המוכן לכך. לכן החלטנו אני ואשתי לתעל
לפחות את אופי זה אל כיוון מתאים לילדים תחרותיים - ספורט.
בבית-הספר היסודי מיכאל היה שותף בחוגי ספורט רבים שאכן ניתבו
את התחרותיות שבו אל תחום הספורט ולא אל החיים עצמם. מיכאל
נהנה ואנחנו יכלנו לחיות יותר בשקט עם ילד בעל אופי נעים יותר
וללא צרחות בכל פעם שפותחים משחק קופסה.
כשמיכאל עבר כבר לתיכון מאמן הספורט של בית-הספר הבחין
באתלטיות ובכוח הרצון של מיכאל ושיבץ אותו מיד בנבחרת האתלטיקה
והכדורסל של בית-הספר, מאותו רגע קנה לעצמו מקום של קבע בהרכב
עד לסוף התיכון. הזמן עבר ומיכאל הגיע לכיתה י"א, מילד קטן עם
כשרון הוא הפך לבחור צעיר ואתלטי במיוחד, חדרו התמלא במדליות
שאותם דחס לקופסאות קרטון והחביא במעמקי ארון הבגדים, (אמר
שהוא אוהב לנצח אך את המדליות אין צורך שיראה בכל רגע)
ומחשבותיו נדדו אל כיוון הצבא. היה ברור שמיכאל לא יתפשר על
פחות מסיירת מובחרת, לכן העלה לעצמו את רמת האימונים ודחק בנו
בכוח ממש לחתום על המסמך שאומר כי אנו מרשים לו, למרות היותו
בן יחיד, להגיע ליחידה קרבית.
באותו רגע שחתמתי ללא השתהות על המסמך לא חשבתי על ההשלכות של
חתימתי, חשתי רק גאווה בבן המובחר שגידלתי, בן שהולך להגן על
המדינה שבה משפחתו חיה, בן שהולך להוות דוגמה לדרך שבה צריך
לגדל ילד - כי הרי מי אינו רוצה בבן שמשרת את המדינה ביחידה
קרבית מובחרת?
הרבה זמן לאחר מכן, רק ברגע שהסעתי אותו לבקו"ם, הבנתי שאני
מוסר ברגעים אלה את בני לאנשים זרים שיחליטו מה טוב בשבילו בלי
להכיר אותו בכלל. ואני, אני שגידלתי את בני כבר איני נחשב -
דעותי ורצונותי אינם חשובים ואינם קבילים יותר. אני מוסר את
בני לצבא קר ומנוכר שישנה אותו לבלי הכר מבלי שלי יהיה שום חלק
בכך. אני, שנשבעתי לדאוג ולהיות לצדו תמיד, מפר את שבועתי
ומוסר אותו אל שדה הקרב - אל המשימות הקשות והמסוכנות ביותר.
אני דאגתי לזרוע ולגדל את הפרח ועכשיו מגיע אדם זר וקוטף אותו,
נהנה מריחו מבלי לתת תמורה.
כאשר כרזו בשמו עזרתי לו להרים את התיק הגדול על הגב, הוא
הבהיר לי שאין צורך בעזרתי וסחב אותו לבד. כאשר הוא חיבק אותי
לפני שעבר את השער שמכניס אותו לצבא ומשאיר אותנו באזרחות -
הרגשתי שאני מאבד אותו. הרגשתי שאני נותן היום את בני ומקבל
בעוד שלוש שנים אדם אחר, אדם זר. אני נותן את הילד שגידלתי
ומקבל ילד שגידלו אחרים, אם אני בכלל מקבל חזרה ילד כלשהו...
הבטתי על פניה של אשתי וראיתי אותה בוכה, אני את הדמעות שמרתי
עמוק בפנים. רק בערב, בעת שנשארתי לבד בבית עם כוסית קטנה של
ויסקי הרשתי לעצמי לבכות. באותו רגע הבנתי שמה שאשתי צריכה זו
כתף חזקה שתגיד לה שפחדיה אינם הגיוניים. אבל כמה שהם היו
הגיוניים...



מיכאל הגיע לסיירת אגוז של חטיבת גולני. אני ואשתי הגענו לכל
הטקסים, לכל סיומי המסלולים. היינו מאושרים איתו כשקיבל את
תגית היחידה, את הרצועה לנשק, כשנשבע לחיל, כשקיבל את הכומתה
ולבסוף את הסיכה, ראינו שעד כמה שקשה - מיכאל נהנה.
היו רגעים שכעסתי עליו בליבי - אחרי שגידלתי אותו שמונה-עשרה
שנה, כשהוא מגיע פעם בחודש הביתה, הוא לא מתגעגע? רציתי שלא
ירצה לחזור לשם, רציתי שיגיד שבבית יותר טוב, מה כבר ביקשתי -
טיפה של געגוע.
עם הזמן הבנתי שמיכאל מרגיש את זה אך לא מוכן להודות, האופי
שלו לא נותן לו להשבר ולו במעט. ברור שהוא מתגעגע, ברור שהוא
אוהב וברור שקשה לו שם - אך לעולם הוא לא יודה בכך, כי הודאה
בקושי שווה להפסד. זו היתה ראיית חייו.
כעשרה חודשים לאחר גיוסו פרצה המלחמה. כששמעתי על כך בחדשות
רציתי לנסוע כל הדרך לצפון על מאתיים וארבעים קמ"ש ולהחזיר
אותו הביתה. עצם הידיעה שזה בלתי אפשרי כרסמה ונגסה בליבי.
לילות ארוכים לא יכלתי להרדם, מתהפך במיטתי מצד לצד - השרוך
הקלוע בצבעי תכלת-צהוב על כתפה של מש"קית השאול רדף אותי בכל
עת שרק ניסיתי לעצום את עיני. הייתי מסתובב בכל הבית, מבקר
בחדרו, מעיין בספריו ובתקליטי המוסיקה שלו, פותח את ארון
הבגדים ומביט בבגדיו. פעם אחת כשנשברתי ונרדמתי על הספה בסלון
חלמתי שאנחנו קוברים אותו - מאז לא הלכתי לישון בלי שני כדורים
לפחות.
התחלתי להתנהג כמו אב שכול שבנו עדיין חי, אולי הוא חי אבל אני
הרגשתי עמוק בתוך הלב שזה רק עניין של זמן עד שיקרה לו משהו.
ואכן, המכה לא אחרה לבוא.



אני זוכר את אותה שיחת טלפון בהולה שבה הרגשתי שאני מחזיר את
נשמתי לבורא. אני זוכר את הקול הילדותי של הבחורה מעבר לקו
אומר לי להגיע מהר את בית-החולים בחיפה כי הבן שלי נמצא שם
במצב קשה לאחר שנפצע בקרב בלבנון.
אני ואשתי הזמנו מיד מונית, ידענו שבמצבי עדיף שלא אנהג. אני
זוכר שכשעברנו בדלתות הזכוכית הרחבות של בית-החולים הרגשתי
מעין יריה בחזה ואת עיני נעטפות בשחור - הרגשתי שמעתה חיי
ישתנו לנצח.
כשהגענו לקבלה הפקידה היתה מוכנה רק לספר לנו שמיכאל נפצע קשה
באזור הגפיים, שהוא איבד הרבה דם, ושכרגע הוא נמצא בחדר
הניתוח. לא נותר לנו אלא לחכות, חיכינו קרוב לארבע-עשרה שעות
כדי שירשו לנו להכנס לראות אותו ואני נשבע שאלו היו השעות
הקשות ביותר בחיינו. לבסוף הגיע הרופא והרשה לנו להכנס לחדר.
מיכאל היה שוכב על המיטה, כולו מוקף במכשירים, מכוסה מחזהו
ומטה ומכונת הנשמה מוצמדת לפניו החיוורות מחמת איבוד הדם הרב.
אשתי בכתה בו ברגע, אני עדיין הייתי בהלם. הדוקטור הסביר
שמיכאל הובהל אל בית-החולים במסוק לאחר ששיירתו הותקלה באחד
הכפרים והרכב שלו נפגע. מלבד כמה כוויות באזור הגב והחזה מיכאל
איבד את רגל ימין בשדה הקרב, על רגל שמאל הרופא נלחם במשך שעות
- ללא הועיל, שני רגליו של מיכאל נכרתו מעל הברך.
ברגע שהרופא סיים את דבריו פרצתי בבכי, מעולם לא בכיתי כך,
הרגשתי שזהו אינו בכי רגיל - שזה לא אני שבוכה, זה משהו אחר,
עמוק יותר. באותו רגע הרגשתי באופן מוחשי מאין כמוהו שישנה נפש
בקרבי והיא זו שבוכה - זה לא היה בכי שמגיע מהעיניים, זה היה
בכי שמגיע ממעמקי החזה, ממקום שלא ידעתי שקיים בי.
בימים הראשונים, כשמיכאל עוד היה מורדם ובמצב קשה, אני ואשתי
העברנו את רוב זמננו בבכי ובתפילות אל בורא עולם. התפללנו
שיציל את הבן היחיד שלנו שהקרבנו לעולה למען המדינה, התפללנו
שישאיר אותו בחיים, שיעזור לו. התפללנו ובכינו, בכינו
והתפללנו.
בתחילה אפילו לא ידענו איך כל זה קרה, לא ידענו כלום מלבד
שבננו נפצע, עד לאותו רגע של הביקור של החבר הראשון. ישבנו
איתו ליד מיטתו של מיכאל, הוא סיפר שמיכאל יצא בשיירה של שלושה
רכבים אל תוך אחד הכפרים בלבנון. מיכאל בכלל לא היה אמור להמצא
בשיירה הזו אך אחד החברים לא חשב בטוב ומיכאל התנדב במהירות
להחליף אותו - מעשה כל-כך אופייני למיכאל, שלא ידע אחרת. באמצע
הדרך השיירה נתקלה במארב של שני מחבלים שהפעילו מטען צד על
הרכב שבו ישב מיכאל, מיכאל נפצע קשה, שניים מחבריו נהרגו,
והשאר נפצעו באורח בינוני ופונו אל בית-החולים בנהריה. שני
הרכבים האחרים בשיירה הצליחו לחסל כמעט מיד את המחבלים.
לקראת סוף השבוע החלטנו להודיע על אשר קרה לחברתו של מיכאל
ששהתה באותו זמן בסיני, באמצע השבוע לא רצינו להפריע לה לנפוש
אך ידענו שביום חמישי היא כבר תתחיל לחפש את מיכאל. הודענו לה
ביום חמישי ובשישי בצהרים היא כבר ישבה לידנו, עוטה גם היא על
פניה את מסכת העצב והדמעות.
כבר ביום שבת מצבו של מיכאל החל להשתפר בקצב מהיר והוחלט שביום
ראשון בבוקר כבר יהיה חזק דיו כדי להתמודד עם העולם ולשוב מן
התרדמת הנעימה ששהה בה. פחדתי. פחדתי נורא מתגובתו כשיתעורר,
הכרתי את בני ופחדתי.
ביום ראשון בבוקר החלו בהנמכת המינון ולקראת שעות הערב
המאוחרות הוא כבר פקח את עיניו. שם, בעת ששב להכרתו, עמדנו
אני, אשתי והרופא. לא מצאתי בליבי את הכוח לספר לו את מצבו
ולכן ביקשנו מהרופא שיעשה זאת. מיכאל התווכח והתעקש עם הרופא -
הוא טען שהוא מרגיש את רגליו וסרב להאמין לדברי הרופא. לבסוף
ביקש מהרופא שיסיר את השמיכה, בלית ברירה ובפנים עצובות הסיר
הרופא את שמיכת הצמר מעל רגליו של מיכאל. מיכאל אזר כוח והרים
כלפי מעלה את גבו במעט כדי שיוכל להגיע במבטו אל רגליו. מראה
רגליו הקטועות והחבושות היה מזעזע, אשתי פלטה אנחה חנוקה של
עצב והפנתה את מבטה הצידה, אני הזזתי את מבטי אל עיניו של
מיכאל - דמעות זלגו על לחייו, הוא בכה, הוא בכה בפעם הראשונה
מאז גיל ארבע. הרגשתי את ברכי רועדות, ישבתי בכיסא וקברתי את
פני בידי רק לרגע - מפחד שבני יפרש זאת שלא כראוי.
הלילות לא היו קשים פחות מהימים. מיכאל לא היה יכול להרדם,
זועק בכאב אל האחות, צועק עליה שתביא לו משככי כאבים כי הוא
מרגיש את הרגלים כואבות, הוא מרגיש שמנסרים את הרגלים שאין לו.
הוא מרגיש את הברכים מתגעגעות לחיבור אל העצם שאבדה, הוא מרגיש
את אותה עצם מרוטשת במכות פטיש. הוא היה צועק ובוכה מכאב,
צרחותיו נשמעות בכל המחלקה, היה מושך בשערותיו ומקלף בציפורניו
את עור הלחיים עד שהיו מביאים לו את המורפיום המבורך שישכך את
כאביו, שיעזור לו לשכוח ולהרדם. אך מורפיאוס, אותו אל של
חלומות, לא היה חס על מיכאל וגובה תשלום לקסמו שהוזרק אל הוריד
- היה תוקף אותו בסיוטים מוחשיים עד פחד של אותו קרב מקולל
והיה לבסוף גורם לו להתעורר בזעקות שבר, מכוסה כולו בזיעה קרה
מפאת האימה. אך ככל שהימים עברו כאבי הפאנטום נחלשו והיה נראה
שמיכאל אם לא התרגל אליהם אז השלים איתם, נלחם בהם באומץ,
מתמודד נגדם בגבורה - מתעקש שלא ישברו אותו, שלא ירמסו את טיפת
הכבוד האחרונה שנותרה לו.
בימים הבאים החלו החברים לזרום אל חדרו של מיכאל אך הוא נותר
שקט ומבודד, משתדל שלא ירגישו בנוכחותו, לא מבין שבשביל
נוכחותו דווקא כל אלו באו. הוא כמעט לא הוציא מילה מפיו, רק
הניד בראשו לחיוב או לשלילה מפעם לפעם. גם בעת שהגיעה חברתו
דבק בעמדה הקרה והכבויה שלו - היה נושק לה לפעמים אך מילים
רבות לא דיבר, רק על משפט אחד היה חוזר באוזניה - "אני אוהב
אותך, אך לא ראוי לך, את לא צריכה אותי." והיא היתה אומרת לו
שהוא טיפש אבל יבין בעתיד ושהיא נשארת איתו כי היא אוהבת אותו
לנצח. והוא היה משיב לה - "מה היא שווה בכלל האהבה..." ועוצם
את עיניו, מזיז ראשו הצידה עד שתשק לשפתיו שוב.
איתנו לא היה מדבר בכלל, רק זורק לעברינו מבטים שונים - פעם של
רוך ואהבה ופעם של כעס ואשמה. פעם אחת רק צעק עלינו שנלך כבר,
שנפסיק להיות תקועים לידו, שנמאס לו כבר ממנו ושנזוז לו מהמיטה
סוף-סוף. השפלנו מבטינו ויצאנו מחדרו אל גינת בית-החולים.
ישבנו שם על אחד הספסלים וראינו שני ילדים מתמסרים בכדורגל על
הדשא הירקרק - מיד נזכרנו במיכאל. שאלנו את עצמנו איך הגענו
למצב הזה שבן למופת, בן חסון וחזק - הפך לנו במחי יד לשבר כלי,
כמו מכשיר שהתקלקל ועכשיו הוא כבוי, צובר אבק בפינת החדר.
חישבנו בנפשנו את כל מעשינו הרעים מאז שנולדנו - אך לא מצאנו
דבר שנראה שמגיע עליו עונש שכזה. חיבקתי את אשתי, כבר מזמן שלא
התחבקנו וישבנו כך קרוב, עם כל הדאגות רק התרחקנו. נשקתי לה על
מצחה ואמרתי לה שאני אוהב אותה ושאני לא חושב שהייתי מצליח
לעמוד בכל זה בלי להשתגע כשלידי עומדת מישהי אחרת מלבדה. ואז
הבטחתי לה דבר שאיני יכול לעמוד בו, הבטחתי לה הבטחה שאין לי
זכות לקיים, הבטחה שאפילו אני איני מאמין בה - הבטחתי לה שהכל
יפתר ויהיה טוב בסוף.
עלינו לחדרו של מיכאל ומבעד לפרגוד הבחנו שיושב אצלו אורח - זה
היה תומר, חבר של מיכאל מהמחלקה, עוד מהטירונות הם ביחד. מיכאל
תמיד אמר שאם הוא צריך לסמוך על מישהו מהצוות זה יהיה רק תומר.

עמדנו בצד ולראשונה שמענו את מיכאל מספר על אותו יום ארור
כשיצאה השיירה. הוא סיפר שהם יצאו מכיוון דרום מזרח אל אותו
הכפר, הם לא שמו לב לשום דבר חשוד אך פתאום נשמע קול פיצוץ עז,
מיכאל הרגיש את עצמו עף באויר ונעטף בחושך. הוא התעורר לשניה
אחת, הביט ימינה וראה את רן שוכב לידו מרוטש, הביט שמאלה וראה
את נדב שוכב ללא רגליים, חרחורי המוות שלו עדיין רודפים אותו.
הוא אמר שאלה חברים שהוא זוכר ישנים לידו באוהל ביום הראשון של
הטירונות, הוא לא האמין שהוא ימצא אותם שוכבים יום אחד ככה.
הוא הרגיש אשם, אשם שהם מתים והוא חי, הוא אמר שעם חיים כאלה
כבר עדיף למות, הוא אמר שהוא מקנא בהם.



כשיצאנו מבית-החולים אל הבית מיכאל לא נראה מאושר כל-כך, זה
היה נראה כאילו זה בכלל לא משנה לו - כאילו הכל עובר מעליו.
כשאמרנו לו שהרופאים אשרו את עזיבתו מבית-החולים הוא הניד
בראשו ומילט אנחה קטנה מאפו, לו זה בכלל לא היה משנה היכן
להיות, במילא הוא תקוע על מקומו לא מסוגל ללכת, לא מסוגל לרוץ,
לא מסוגל לצאת, מה הטעם...
עדיין לא נתפס אצלי שהבן האתלט והפעלתן שלי מוגבל ככה, שהוא לא
מסוגל לומר לי יותר 'אבא, אני יוצא לשחק כדורסל', לא הבנתי
שבכלל קיימת אפשרות כזו שמיכאל לא יצא לריצות, שמיכאל בכלל לא
מסוגל ללכת. לפעמים כשחשבתי על כל זה רציתי פשוט לקבור את
עצמי. אלפי פעמים שאלתי את עצמי אם הייתי אב טוב, אם גידלתי את
מיכאל נכון - האם זה נכון לגדל את הילד שלך מתוך ערך להגן על
הארץ? האם זה נכון לגרום לבן שלך להגיע למקום שאומר לו שעדיף
למות בשביל גבעה או להשאיר רגל על דרך עפר בלבנון? אולי גרמתי
לו להרגיש שהוא לא חשוב לי מספיק, שזה בסדר אם גם הוא ימות
בקרב, שזה לא יהיה משנה, שאני אהיה גאה לקבור אותו. נאבדתי בין
המחשבות שרמסו אט-אט את ליבי, רק דבר אחד ידעתי לבטח - לא
הייתי צריך לחתום על אותו מסמך ולפתוח לו את הדלת אל היחידה
הקרבית שכל-כך רצה, על כך הרגשתי אשמה בכל לילה ולילה.
כבר כשהוצאנו את מיכאל מבית-החולים הבנו שאנחנו לא ערוכים לבן
נכה ושהרבה דברים חייבים להשתנות. הסענו אותו במורד המדרכה אל
עבר החנייה, כל סדק קטן בדרך נפער אל מול גלגלי הכיסא למכתש
ענק ומאיים, לצוק גבוה שממנו אתה יכול לפול אל התהום. להכניס
אותו למכונית היתה משימה לא פשוטה, מיכאל עדיין לא היה חזק דיו
ולכן היינו צריכים להרים אותו מהכיסא אל מושב המכונית, לקפל
ולפרק את הכיסא, להעביר את הכיסא אל תא המטען ולחגור את מיכאל
בעדינות.
כשהגענו אל הבית הבחנו שדווקא היום, מכל ימי השבוע, המעלית
התקלקלה. עייפים מהחיים הארוכים שלנו הרמנו אותו שנינו בשרירים
זקנים את כל שלושת הקומות. ניכר היה על פניו של מיכאל שהוא לא
מרוצה, שהוא שונא את עצמו על כך שהוא צריך שאחרים יעזרו לו
ויסעדו אותו. כשהגענו אל אמצע הקומה השנייה מיכאל כבר לא יכל
לסבול זאת, הוא היה מרוגז כל-כך מהעניין, באותו רגע הוא סינן
מבין שיניו משפט אחד שפילח את ליבי בסכין כבדה של עצב מהול
באכזבה - "אני שונא אתכם," הוא מלמל ואני רציתי להעלם.
נדמה היה שדווקא בבית מצבו של מיכאל מסרב להשתפר ואף נהיה גרוע
יותר. במשך רוב שעות היממה היה שקוע בכיסא הגלגלים בתוך חדרו,
דלת החדר סגורה, ומבטו מופנה אל עבר החלון. הוא היה יושב שעות
מול החלון, מתבונן בהמולת הרחוב שמתחתיו, מנסה להשאב אל חייהם
של האחרים, אל חיי אלה שמסוגלים להרגיש את מדרכות הרחוב תחת
כפות רגליהם. הוא היה יושב ומאזין לקרעי שיחות העוברים ושבים,
מאזין לקול ציוץ הציפורים, מביט בענני השמיים נעים ברוח סוף
הקיץ החמימה, בשמש השוקעת במרחק, בירח העולה ובכוכבים
המנצנצים. הוא היה יושב שם אל מול החלון ונשאב אל העולם שבחוץ,
העולם שהוא בוחר שלא להיות חלק ממנו יותר, יושב שם ולא מוציא
מילה מבין שפתיו במשך שעות על גבי שעות.
לא הכרתי את הילד הזה, זהו לא היה בני הפטפטן ומלא החיים.
לפעמים כשהיה עצוב בנערותו היה שותק מעט - אך הפעם זה היה
שונה, מיכאל לא שתק - מיכאל נכבה. הקשר בין מיכאל לבין החיים
ניתק - הוא קרע אותו במו ידיו, לא היה בו רצון לחיות יותר כמו
כל אחד, הוא פשוט ישב וחיכה - חיכה להתעורר מהסיוט של חייו.
הוא סרב לצאת לבחוץ, גם כשביקשנו ממנו לצאת איתנו לטיול ולשאוף
מעט אויר רענן - סרב. הוא התבייש להראות במצבו ברחוב, הוא
התבייש להרגיש ולו לרגע שהוא חי שוב כמו קודם. אפילו אל תרגילי
השיקום סרב להגיע. "בשביל מה שיקום? את מה יש לי לשקם?" היה
שואל, "במילא לא אשוב ללכת, במילא שום דבר לא ישתנה, השיקום לא
יברא לי רגליים חדשות." אך אנחנו אמרנו לו שבחצי השנה הקרובה
הוא מגיע כשם שהתחייב בבית-החולים - פעמיים בשבוע בבית-הלוחם,
וזהו סוף הדיון. הוא מלמל "טוב" חלוש וחזר לחדרו, מטיח את הדלת
בעוצמה.
כאשר חבריו התקשרו, לא היה עונה, להתקשר אליהם בודאי שלא היה
מתקשר. אפילו כאשר הגיעו לביקור לא היה משתף איתם פעולה, היה
הופך לאדם קר ומגעיל, גורם להם רגשות אשמה על מצבו ומעיק עליהם
את חברתו. אט-אט הם כבר הפסיקו להגיע.
באחד הביקורים של חברתו, ישב ושוחח איתה ארוכות עמוק בתוך חדרו
החשוך. הוא אמר לה שהוא לא רוצה לראות אותה יותר, שלא תבוא
אליו ושלא תתקשר אליו אף פעם. הוא אמר לה שזהו, נגמרו כל
המשחקים, הוא משלח אותה מפניו. הוא הסביר לה שעם כל הכבוד
לאהבה הטיפשית הזו שאינו מאמין בה יותר, הוא כבר לא יחזור
להיות אותו מיכאל של פעם. והיא, היא בתחילת דרכה, היא בחורה
יפהפיה ומוצלחת שלא צריכה אותו כמעמסה על גבה. הוא אמר לה
שמגיע לה מישהו הרבה יותר טוב, מישהו שיוכל להוציא את הילדים
שלה לשחק בעתיד, ולא בעל נכה ומוגבל שאינו יכול לעשות דבר מלבד
להראות אומלל. הוא אמר לה שחשוב לו שחייה יהיו מאושרים ושהוא
לא מסוגל לראות אותה באמת מאושרת לצידו ולכן חבל שתבזבז עליו
את זמנה. הוא ביקש ממנה שתלך ותשכח אותו, הוא אמר לה שהוא
מקווה שהיא תתגבר עליו מהר ושהוא מבקש שהיא לא תרחם ולא תחשוב
עליו. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה אך לא ראוי לאהבתה, שמגיע לה
יותר טוב ממנו. לבסוף היא פתחה את הדלת ויצאה שטופת דמעות,
יודעת שבמובן מסוים מיכאל צודק.
מאותו יום שהיא הלכה מיכאל הפך לאדם בודד, עצוב, ומרוחק אפילו
יותר. הוא הצליח במשימתו - הוא הרחיק מעל עצמו את כל הקשור
לחייו הקודמים - עכשיו הוא יוכל לצלול אל תהומות היאוש בנפש
שקטה, עכשיו לא יהיה מי שיזכיר לו את חייו הקודמים, מי שיסתכל
עליו אחרת. ומאותו רגע אכן קפץ וצלל אל תהומות של עצבות שלא
ראינו אצלו מעולם. מלבד היותו מסוגר בחדרו, מלבד היותו שותק,
היה עכשיו אוסר על עצמו כל דבר אשר כרוך בהנאה כלשהי - כמעט
שלא היה אוכל אפילו. רק נותר יושב בחדרו, מחשב קיצים על אדן
החלון, כבול בשלשלאות ומנעולים חלודים שברא לעצמו, מנעולים שאת
מפתחותיהם השיב למצולות מבלי כל עניין למוצאם בעתיד.
יום אחד, באחת מן השעות הבודדות הרבות שהיו לו, הביט מן החלון
אל האופק ואמר לי - "עכשיו, כשכולם התרגלו לכך שאני נכה, לאף
אחד כבר לא אכפת. כולם שכחו ממני אבא..."
"כי הברחת אותם מעליך," עניתי לו.
"ובכל זאת," השיב, "לא נלחמו להשאר."
שתקתי, לא רציתי להכנס איתו לויכוח הזה.
הימים עברו ולא היה נראה שמשהו הולך להשתנות במיכאל, גופו כחש
והחוויר, כאשר היה אוכל יותר מדי היה מאלץ עצמו להקיא - כמו
כדי להקיא מתוכו החוצה את האושר. לפעמים היה אומר שהוא מקיא רק
מתוך המחשבה על עצמו - היה אומר שהוא מסתכל על חייו ונזכר
בעברו ומיד הוא נתקף גועל לעומת מי שהוא הפך להיות, ומיד לאחר
מכן מתחיל להקיא את כל השנאה העצמית.
בלילות כמעט שלא היה ישן, היה ממשיך להיות תקוע מול חלונו,
עטוף בתהיות מכרסמות נפש עד הנץ אור ראשון. אנחנו כבר היינו
אובדי עצות לגביו. באחד הימים, כאשר הביט בחלונו ראה שני ילדים
חולפים ברחוב בעוד הם מתמסרים בכדור ועושים את דרכם אל מגרש
הכדורסל. מיד סגר בעצבנות את התריס, הטיח בכעס חפצים משידתו אל
הקירות והרצפה והפיל עצמו מכיסא הגלגלים אל הרצפה הקרה - שוכב
עליה ובוכה.



אני לא יודע למה אבל אף פעם לא חשבתי שמצבו של מיכאל הרסני -
הייתי משוכנע שזהו שלב הדחקה שיעבור בקרוב, שעם הזמן המצב
ישתפר ומיכאל יתחיל להפנים את מצבו ויתחיל לחיות. בסופו של דבר
הגיע היום שהטיח את הסטירה הרועמת בלחיי וגרם לי להבין שמיכאל
חייב טיפול.
היתה זו שעת ערב, מיכאל היה מסוגר בחדרו כתמיד ואני ישבתי על
הכורסה וצפיתי בטלויזיה. לפתע שמעתי קולות התנגשות חזקים
מכיוון חדרו של מיכאל, כמו מכות פטיש המגיעות מן הקיר בזו אחר
זו. מיהרתי אל חדרו ושם ראיתי אותו מטיח את עצמו אל עבר החלון
הפתוח לרווחה, מקווה לקבל תנופה מספקת כדי להזרק ממנו החוצה אל
המדרכה שנראתה בעיניו רכה ומתוקה כל-כך. בצעד מהיר אחזתי בכתפו
בחוזקה, הצמדתי אותו אל כסאו ומשכתי את הכיסא לאחור. הבטתי בו
בעיניים מלאות זעם והלם - לא ידעתי מה לומר. לבסוף התחלתי
לצעוק עליו עד ששנינו הגענו לסף בכי. "אני לא רוצה לחיות יותר
אבא," הוא אמר בבכי, "בשביל מה אני צריך לחיות? מה כבר יש לי
בחיים האלה? אני קם כל בוקר באכזבה, מתאכזב מכך שאלוהים לא שמע
לתפילתי והשאיר אותי בחיים - נתן לי להתעורר לעוד יום של סבל.
אני רוצה למות אבא, תן לי למות, הלוואי והייתי מת כמו רן ונדב!
אני רוצה למות אבא! בבקשה, תן לי למות..."
ביום שלאחר מכן כבר היה למיכאל פסיכולוג אשר הגיע אלינו לבית.
אך הפסיכולוג, כמו כוסות רוח למת, לא עזר בדבר. מיכאל לא נפתח
אליו - לא נתן לו לגעת בפצעים הפתוחים ולא דיבר אליו בכלל.
לבסוף, אובד עצות, הציע הפסיכולוג לאשפז את מיכאל לתקופה קצרה
בבית-חולים פסיכיאטרי. הוא אמר שמיכאל מסתבך בתוך עצמו והוא
חייב טיפול רפואי. אני לא ידעתי מה לומר, רתחתי מכעס, הבן שלי
אולי נכה אבל לא משוגע, אני לא מפקיר אותו לידי רופאי נפש
כביכול שיתיחסו אליו כאל חולה נפש משוגע. הבן שלי נשאר כאן
לידי וזהו, אני דואג לו, הוא לא הולך לשכב שוב על מיטה זרה,
בטח שלא בין משוגעים. למחרת הפסיכולוג כבר היה מפוטר. אני לא
כועס, הוא ניסה באמת לעזור - אך ללא הועיל, ואני לא מאשים אותו
- מיכאל כבר היה אבוד.
הזיכרון של אותו יום לא מפסיק לרדוף אותי בכל שעה, בכל דקה,
בכל שנייה. אני לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר בחיי מלבד אותו
יום רביעי בשעה שתיים וארבעים אחר-הצהריים, באותו רגע שאשתי
פתחה את דלת חדרו של מיכאל כדי לאסוף את מגש ארוחת הצהריים שלו
ובמקום זאת מלאה את החלל בצרחה איומה וקורעת לב. רצתי מהר,
מבולבל ומלא בפאניקה, אל חדרו של בני וראיתי את אשתי כורעת
בבכי, גבה עולה ויורד והיא מתקשה לנשום מפאת הדמעות החונקות את
הגרון.
הרמתי את מבטי וראיתי את מיכאל יושב בכיסאו, ראשו מוטה לאחור,
עיניו מלאות העצב בוהות במבט ריק אל עבר התקרה, פיו פעור ועורו
חיוור. ידיו היו פרושות לצדדים, פרקיו היו משוספים ודם אדום
ניגר מהם, צובע את עורו, מטפטף על הרצפה הקרה. מתחת לכיסא
הגלגלים נחה לה בתוך שלולית קטנה של דמו של בני סכין ארוחת
הצהריים מגואלת כולה בדם עורקיו. מעליה היתה שמוטה ידו הימנית
וחוטים-חוטים של דם עוברים עליה לכל אורכה, מקשטים אותה בצבעם
הנוראי, טיפות מהם נופלות ומוטחות מקצות אצבעותיו אל הרצפה
הקרה. אותו לב שהיה מלא בעצב ויאוש מילא כעת את כל החדר
בנוכחותו, מילא את החדר כולו בדם המורעל ומלא הכאב שזרם בו מדי
יום.



אני יושב על הרצפה, מעביר את ידי על קצות זיפי האבלות המכסים
את פני, וחושב על הבן שאיבדתי. אותו בן שרצה לכבוש את העולם
ולהיות ראשון בכל, אותו בן שלבסוף העולם שבר אותו באכזריות.
אני מעביר את ידי על קרע חולצתי וחושב עליו, מעלה כל זיכרון
מעת שנולד עד אותו רגע שהתבוסס בדמו שלו וחושב האם באמת לאחר
אותו קרב בלבנון היה שווה להלחם על חייו כדי שימשיך לחיות
בצורה כזו, האם היינו צריכים להציל אדם שלא רצה להנצל.
הגיעו הרבה אנשים ללוויה - החברים מהתיכון, החברים מהצבא, וגם
אותה חברה יפהפיה שדאג לגרש מעליו. זו היתה לוויה גדולה, אך
אי-אפשר לומר שהיתה מכובדת. מיכאל, שנלחם מתוך כבוד, נקבר
בלעדיו.
באותו רגע שעמדתי מעל קברו ואמרתי "ה' נתן ה' לקח יהיה שם ה'
מבורך," רציתי לזעוק לשמיים ולהטיח את כל עצבותי כנגד אותו אל
מקולל שגנב לי את בני והעמידו על מזבח היאוש, אותו אל שכעת אני
צריך בגרון מלוח מדמעות לברך את שמו על כך, לגדל ולקדש את שמו
מעל אדמת קבר טרי.
רגע לאחר מכן, כאשר כיסו את הבור שבו שכב בני באדמה הקרה
והמנוכרת, הרגשתי כאילו קוברים אותי איתו, כאילו קוברים אותי
עם אותו תינוק קטן שאחז בחוזקה באצבע המגושמת שלי בעת הבטחתי
לו שאדאג לו תמיד.
עכשיו אני יושב כאן בחדרו, נשאב אל תוך אותו חלון, מתעטף
בשתיקה ויודע ששום דבר כבר לא משנה - כי מעכשיו דבר לא יחזור
לקדמותו, שום דבר לא יהיה כשהיה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"הדיבור שווה
כסף"




מתוך 1001
פתגמים מקוצרים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/9/07 10:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנטואן א. פלרי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה