משקות שוב עינייך את כל יצריי,
השתכרות החושים שוב שולטת,
נושקות הן חיוך לבבי,
דומעות הן לאט את שדיי.

והרגע נופל לעולם ללא זמן,
ללא סוף וללא התחלה,
ונדמה כי הנצח, מעולם שם זרם,
בנהר המילים, הגועש ללא די,
ששותקות עוד עינייך, אליי.

בין קינת השתיקה לקנאת המילים,
שכשלו לתאר את כוחה של דממה,
מהותך מתנגנת, בדרשה חרישית,
מספרת את כל מי שאת.

לשירת מבטך אקריב שפיותי,
מקדם בערה לקורבן הספק,
מה הוא רגע בעולם ללא זמן?
מה דרושה מציאות בעולם של אמת?

משקות שוב עינייך את כל יצריי,
זה הוא קסם עתיק, קסמן של בריות,
ואולי כבר ידעתי מזמן סודותייך,
ועכשיו רק העזתי לראות,

מה הוא רגע בעולם ללא זמן...