מציצה בשעון בחוסר סבלנות. אני יכולה לחוש כיצד הדופק מפמפם
בצדי פניי בקצב מדאיג. נשימתי מואצת והישיבה על כורסת הברזל
הופכת לבלתי נסבלת. גופי זע בעצבנות. אני פוחדת שהמתנשק ישים
לב שמשהו לא בסדר. אני מציצה בו מזווית עיני ורוכנת לעבר תיק
העור שצמוד לכתפי, פותחת את הרוכסן, מפשפשת בתוכו נמרצות
במעין ריכוז מעושה, שולחת זרועי עמוק עד לתחתית ועושה עצמי
כנזכרת במשהו חשוב... זה תרגיל שלמדתי לעשות במסגרת האימונים
שעברתי. מנסה ליישם עכשיו את הידע אבל אני כל כך לחוצה. "רק
שאיש לא ישים לב - אסור בשום אופן שמישהו יקלוט שאני משחקת
תפקיד, שאני לא באמת בשליטה - זה יכול להרוס הכול." לעזאזל.
נזכרת במה שלימדו אותנו באימונים וממלמלת לעצמי בלי קול, חוזרת
על משפטים שבחרתי. מציצה בשעון בחוסר סבלנות. אויר פורץ
במהירות  ובמקוטע דרך שפתי שקפוצות כאילו אני רוצה להפסיק
לנשום ולא יכולה. נדמה לי שנשימתי  רועשת מדי, זה גרוע, מה
עושים? בהלה משתלטת עליי. ראשי מסתחרר - תחושת קבס עולה בי. לא
מובן לי כיצד יכולתי לשבת  זמן כה רב ללא ניע. חייבת להיות קרת
רוח לחלוטין. חייבת להיות שקולה ורגועה. אני מנסה להסדיר את
נשימתי  וחוזרת על הטקסט בראשי. המילים מונוטוניות ופשוטות,
ומכפילות את גודלן בתוך חלל הגולגולת במהירות מטורפת. תירגעי -
הכול יהיה בסדר, שוב ושוב ושוב - בסדר - הכול יהיה בסדר, תנשמי
עמוק, שששש... תהיי בשקט! שלא ירגיש מה עובר עלייך - תיזהרי -
מה יש לך, את?
אסון. שלא יקרה אסון. חוזרת ומעיפה מבטים עצבניים בשעון.
המחוגים נעים במהירות מטורפת. הכל יוצא משליטה ואני יודעת
שהזמן הולך ואוזל. מה יהיה אם לא אספיק?