ביום ראשון, 4 ביוני 1967, ערב מלחמת ששת הימים, הגיעה אילנה
למועדון הנוער כשהיא פצועה וחבולה.
ענת מיהרה להביא את ערכת העזרה ראשונה ואנחנו התחלנו חוקרים את
אילנה לפשר מצבה. יאדה יאדה יאדה...

למחרת בבוקר, התחלנו בחיפושים אחרי שרת בית הספר, הוא האנס
המתועב. הוא, כמובן, לא הגיע לבית הספר כרגיל, אלא נעלם באופן
מסתורי. נשבענו כל אחד כי אנחנו עוד נשים עליו את היד
והתחייבנו לאילנה כי הוא יקבל את ענשו. יאדה יאדה יאדה...

ערכנו תצפיות, החלפנו משמרות, והרגשנו מעין צבא קטן שמטרתו
אחת: לתפוס את שרת בית הספר. ידענו שכל פושע חוזר, בסופו של
דבר, לזירת הפשע. לפעמים להעלים ראיות ולפעמים להביא קרבן חדש
ולבצע גם בו את זממו. יאדה יאדה יאדה...

לילה אחד, לאחר מספר ימים מאז התחלנו במבצע, דודי שם לב לתנועה
חשודה בין העצים, לא רחוק מהמחסן הנטוש. הוא קרא בקשר לאורי
וצביקה, שסגרו על המטרה משני כיוונים נוספים.
הפעם, ידענו, אנחנו קרובים להשגת המטרה. יאדה...

השרת יצא מבין העצים והלך לכיוון המחסן הנטוש.
אז הבחין כי שלושתנו סוגרים עליו מכל הכיוונים והחל מסתכל אנה
ואנה כמי שיודע שאין לו לאן לברוח.
הפלאנו בו מכות נמרצות וצביקה אפילו שבר לו את האף שהחל לדמם.

דודי תפס את מכשיר הקשר ודיווח בקול ברור: "אב הבית בידינו, אב
הבית בידינו".
כמה שעות אח"כ גם הזכירו את זה בחדשות, רק שמשום מה הם טעו
ואמרו "הר".
איזה סתומים.