יש חלל עמוק בחדר שנהגת לשבת למול המחשב,
החדר הריק מחפציך שהעמסת במכונית ונסעת.
החלל הריק שנפער בתוכי ומסרב להיסגר,
החלל שהכלבות נוהגות מדי פעם להיכנס ולרחרח,
החלל הריק שאני ישובה על רצפתו ובוכה.
החלל האפל שנכבה, אור שלי, מאז שהלכת.
הגוף שכואב מגעגוע אליך, למגע, למילים שאמרת ולא יכולת לעמוד
מאחוריהן.
הגוף שמתאבל על הילדים שלך שכבר לא יגדלו בתוכי,
הנשמה שמשוטטת עם הכלבות מהדלת לחלון לחדר שלך,
חוסר המנוחה, השקט, הביטחון שנעלם ונבגד,
הדלת שאני דואגת לנעול במפתח,
מפני שאינך.
הכאב שמופיע על פני וזולג על לחיי,
האנחות של כתם, המבט של פיצי, הציפייה של לוסי אל החלון,
הכל נשאב בתוך אותו חור אפל, אור שלי.
הלוואי ויכולתי להפסיק לבכות, להתגעגע, לאהוב, לחכות.
הלוואי ויכולתי לישון, לאכול, להפסיק לעשן, להפסיק לחשוב
עליך,
אבל אני לא.
אור שלי, אני אוהבת אותך וזה כנראה לנצח,
כמו האפילה הנצחית שנפערה בתוכי והשתלטה עליי מאז שנסעת.
הלוואי ויכולתי לשנוא אותך,
אבל אני לא.