היום, היום השלישי שלנו בפינקה איזבל שבגווטמאלה, החלטנו ללכת
על קצת אקסטרים  פשוט כי נמאס לנו מכל הרוגע והשלווה שמלווים
באופן כרוני את הטיול שלנו. הלכנו על אבובים. לפני יומיים צמד
אחים ישראלים ובחור בן 50 מרצה במכללה בצפון עשו את זה והמליצו
בחום. חשבנו למה לא? זה נשמע מגניב... אחרי ים חולי שהייתי בב'
בפינקה יצאנו לנהר. היינו קבוצה של שמונה אני ושולי , יובל
וליאת רועי רונן זואי ודיוויד בקיצור רוב של ישראליים.  המדריך
חוזה נראה בחור די נחמד, הכל הוא נתן לשיקולנו , לא לקח שום
אחריות "מיותרת" :  " רוצים קסדה?, לא? לא נורא"  "רוצים
חליפות הצלה?, לא? לא נורא" עד ששולי שאלה כמה זה הכרחי ואז
הוא אמר שחשוב ללבוש חליפות הצלה, אז שמנו.
ה"טיוב (אבוב) רפטינג" החלק לשני שלבים באמצע אורה להיות ארוחה
, שחייה כייפית ומי שלא מתלהב ייצא לבד...
החלק הראשון היה מדהים בהתחלה קצת התקשתי לנוע אבל לאחר מכן
הסתדרתי, אני ושולי החזקנו כל אחד בקצה אחר של ענף ארוך שמצאתי
, היה רומנטי.  בנקודת האמצע היינו אמורים לעצור על ידי תפיסת
חבל. אני שולי ורועי פספסנו , לא נורא הצלחנו לצאת ממקום אחר
זה לא באמת סיפור , המדריך חוזה אמר שיש הרבה מים בנהר וכנראה
שנחזור על הקטע הראשון כי הוא לא יודע מה יש בחלק השני ובנוסף
הוא גם קצת מפחד. כמובן שכולנו הודענו לא חגיגית ש"שום דבר
כולנו רוצים את החלק השני"- הרי זה אמור להיות כיף. המדריך שאל
אותנו מתי אנחנו רוצים לאכול- באמצע או בסוף? שאלנו אותו כמה
זמן זה הקטע השני והוא ענה שבין עשר דקות לרבע שעה, אז ברור
שהעדפנו ללכת למים מאשר ללכת לאכול...
נכנסנו למים, ישר ראינו שזה ממש לט אותו דבר, המון מערבולות ,
גלים אתה פשוט מרגיש שאתה רועד... פתאום רועי מלפני נפל מהאבוב
, ראינו אותו ממשיך בבודי רפטינג . אחרי מספר שניות גם אני
נפלתי מהאבוב אבל החזקתי באבוב של שולי ,שמעתי אותה אומרת
"מולי אני מפחדת" אמרתי לה שעוד חמש דקות זה נגמר ופוף הידיים
החליקו מהאבוב , נסחפתי במים, מקבל מכות בכל מקום בגוף מסלים
חדים , טובע לסירוגין בסוף איכשו הראש שלי יצא מהמים ואני רואה
את המדריך מסמן לי להמשיך ,אבל לאן? ואני נסחף רואה את המוות
בעיניים ושולי? איפה היא? פתאום ראיתי את זואי האוסטרלית שמשכה
אותי לאיזה סלע. ישבנו שם דקות ארוכות ומורטות עצבים מלפנינו
ליאת , איכשהו המדריך יצא מהמים ועוד דמות מתחבאת לי מהעין
מאחורי ענפים ליד מפל, עברו עוד דקות ארוכות עד שקלטתי שזו
שולי.
חגורת ההצלה שלי נשברה, הסנדל כמעט נקרע , אבל איפה שולי? רק
איפה היא??? לא הפסקתי לצעוק שולי! שולי! לא ידעתי איפה היא.
המדריך חילץ אותי ואת זואי בעזרת חבל , היה מפחיד לדעת שכל מה
ששומר על זה החבל . כמה דקות קודם לכן שיניתי תנוחה על הסלע
כדי לסדר הסנדל ואז ראיתי אותה - זו היא שם ליד המפל! יושבת על
סלע ומסמנת לי משהו לכיוון הרגל, נראה לי שהיא בוכה. דאגתי לה
ממש , לרגע זה נראה שהיא מתכוונת לקום ואז סימנתי לה לא! לא!
תשארי. אחרי שאני וזואי חולצנו ציקתי על מדריך מי נואיבה
אאוריטה ! (חברה שלי עכשיו!). מה מהדריך לא ניסה לעשות ? הוא
שלח לשולי אבוב ואמר לה לרדת איתו את המפל אבל היא לא הסכימה
כי זה מסוכן , אז הוא ויתר ניסה למסור לה ענפים אבל הם היו
קצרים מדי , לבסוף דיוויד ורונן שצצו משום מקום עם חבל הביאו
את החבל למדריך , בסוף המדריך חילץ אותה משם בעזרת החבל. זו
היתה שעה מורטת עצבים בה שחזרתי בראש כל תפילה שאני מכיר.
שולי חולצה ויצאה המים , נראה לי שהיא בסדר. אבל איפה יובל
ורועי? לאן הם נעלמו? אף אחד לא ידע. התקדמנו ביער -ג'ונגל עם
סבך שלא מהעולם הזה, עצים שכל הגזע שלהם מורכב מקוצים - ואי
אפשר לגעת בהם. פשוט ניסיתי לצאת כבר מהג'ונגל הזה להגיע לשולי
שלי. פגשנו את הנהג שהביא אותנו לשם שהציע שנמשיך בנהר (ממש,
מה אנחנו משוגעים?) דייויד ורונן  משום מה הסכימו וחזרו למים
,אני זואי וליאת המשכנו ביער עם המדריך חוזה שמצא אותנו ,
הליכה נוראיץ- נמלים עוקצות, מיני ומעופפים והרבה, אבל הרבה
קוצים. הגענו לגדר תיל ועברנו אותו לעבר הכביש, במשאית ישבו
שולי רועי ויובל ,גם דיוויד ורונו הצטרפו מהנהר - ברוך השם,
עברנו את זה בשלום.
אכלנו ארוחת צהריים תוך כדי מצעד פציעות- שולי נפצעה בברך ואני
בתחת (אבל עד למקלחת בפינקה אף אחד לא ידע) הגענו לפינקה
עצבנים , מרוגשים, שמחים עצובים ומפחדים, הכל בערבוביה. יובל
וליאת הלכו לדבר עם ההנהלה על חוסר האחריות רק כדי לגלות שאין
עם מי לדבר.
יום קשה- לראות את המוות בעיניים , השניות בתוך הזרם במים,
הדקות שבלי לדעת ששולי בסדר, אני ממש שמח שכל זה מאחורי , יושב
לי בחדר, מסתכל על שולי המתוקה שלי קוראת ספר, היא הדבר הכי
חיקר לי בעולם ואני כל כך שמח שהיא בריאה ושלמה (למרות שריטה
בברך) נקווה שעכשיו נחזור לרוגע ולשלווה של הטיול , אחרי הכל
זה חוויה של פעם בחיים.

תשמרו על עצמכם - מולי