כולאת בפנים את הזעקה הצמאה לפרוץ
ולהשתמע לכל,
מילים כה רבות מבולבלות חונקות את הנפש,
חסרי יכולת לצאת בלית צורה מובנת
אינן מרפות על דפנות החזה ללחוץ...
אין מי שיפענח את שפת הרוח
יקרא אינספור שורות החרוטות בלב,
יקשיב לבכי השקט של האילם
המאמץ את מיתרי קולו
כדי ללחוש את סיבת העצב,
יביט עמוק אל מצולות עיניו
כדי ללמוד לראות בהם את מה שמסתתר...
והמילים מסתובבות בפנים
בפחד להישמע מזויפות,
כי הרי כך כל אחד מהם הוא רגש
ובחשיפתם יהפכו לחומר
יתחברו עם כל דברי החול,
המבקרים והמפרשים ירצחו את המסר
והמחנק אומנם ירפה מהגרון,
אך ישחוק בדרכו עוד חלק
מהנשמה המוכה בסבל,
האוחזת בחוזקה בחוט השערה הדק
כדי לא ליפול...
ראי הנפש השקיפה פעם בתמימותה את האמת
אך זו היטשטשה,
אינה נראית כל כך לעין
מתחבאת מתוך הפחד להפוך להיות פגיעה,
די בכך,
לא עוד!
כי זה יקרע את השערה
ואפילו שעברה זמנים יותר קשים
בפעם הבאה אולי כבר לא תשרוד,
כי נחלשה,
והנשמה כבדה מדי בשביל לשאת
בשל כל אותם המילים
החוששות לצאת... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.