מבטי נעוץ בכביש השחור שמבליח מדי פעם לאורה של מנורה לצד
הדרך, אך מחשבותי משוטטות הרחק מכאן. כרגיל אני, האלופה
בקפיצות בזמן כפי שמילי הכתירה אותי, מוצאת עצמי הפעם רק
יומיים קודם ללילה זה. הדרך מול עיני מטשטשת ובמקומה אני מביטה
בחדר גדול ומרווח צבוע תכלת. בפינתו כרוסאת יחיד חומה ורחבה,
מתחת לרגלי שטיח פרסי מהוה אך מהודר למראה ומולי על הקיר תלויה
בגאון תמונת דיוקן. בתמונה פנים נאות של בחור צעיר, זקן דקיק
מעטר סנטר חזק ופאות לחייו גולחו כמעט עד ללא הותר סימן. אף
נשרי ושפתיים מתוחות לחיוך כמעט בלתי מורגש. עיניו הכחולות
מביטות הישר לפנים לתוך עיני המתבונן וקווצת שיער שובבה נופלת
על מצח חלק מקמטים.
בטני לא רגועה, הלב פועם בקצב מואץ. המבט הזה, אותו ראיתי כבר
בעברי או עתידי. תחושה פנימית אומרת לי שאני מכירה את הבחור
שבתמונה, אך מוחי מעורפל מדיי כאילו ישנה דלת נעולה בדיוק היכן
שאמור להיות מאוחסנן הזכרון הנכון. יותר מכך מתעוררת בי הרגשת
דחיפות מוזרה, כמו הגוף שלי מנסה לומר לי שהזיכרון הזה בעל
משמעות רבה. אבל המוח בשלו, ואני נכנעת לאורות הבוהקים
שמתחזקים מולי...
תמונת החדר נעלמת במהירות מחרידה ובמקומה מופיעה משאית ממהרת.
אני מוצאת עצמי אוחזת בהגה, מעט חורגת לנתיב הנגדי. בתנועה קלה
אך מעט בהולה אני מחזירה את המכונית לנתיב הנכון ונהג המשאית
מחליט ברגע האחרון כנראה שלא לצפצף לי. שיקלל בלב, אני חושבת.
אני מביטה מהר ימינה ומוצאת את מילי עדיין אחוזה בשינה. טוב
מאוד שהיא לא התעוררה, לא הייתי רוצה להדאיג אותה שוב. כבר
מספר חודשים שתופעת הקפיצות חדלה מלהופיע ורק בשבוע האחרון
חזרה. החלטתי שלא לספר לה, בנתיים. אולי זה משהו חולף או סתם
כמה רגעים אקראיים. מה שלא יהיה, אני מכירה אותה ויודעת כמה
היא רגישה במצבים הללו.
אף פעם לא הצלחתי להסביר לה בדיוק מה קורה לי ברגעים הללו.
בכלל, לא הצטיינתי בתיאור ורבלי כלשהו של רגשותיי. מילי היא
אחת משני האנשים הבודדים שמצליחים להבין אותי באמת, כי הם
מבינים מהסתכלות. פעם אחת אמרתי לה שהיכולת שלי מאוד דומה
מבחינות מסוייימות ליכולת שלה לקרוא אנשים. על אמירה זאת זכיתי
בחיוך צונן וניד ראש, אבל אני חושבת שזה היה הדבר היחידי שבאמת
דיבר להגיון שלה.
כמובן שעם היכולות שלנו היינו שילוב מנצח, הקוראת והמרגישה.
אחת שנוגעת בראש ואחת שנוגעת בנפש. אנשים לא מבינים מה התחושה
שכובשת אותם כשהם רואים את שתינו ביחד, האנרגיה שהם מייד
מכחישים לעצמם שהם חשים. וכשאנחנו יחד, אנחנו מרגישות שלמות.
כמו שני חצאים, או אולי יותר כמו שתי חתיכות של פאזל שהוא
החידה הגדולה באמת...
לידי מילי נעה בחוסר נוחות רגעית ומלמלת משהו לא ברור. אני
יודעת שרק בחלומותיה היא מצליחה להגיע למקום שלי, כמו שאני,
ברגעי האחזות במציאות, מצליחה לתפוס שמץ ממה שהיא רואה.
למרות העייפות הגדולה שנפלה עלי לאחר ההבזק אני אוחזת בחוזקה
בהגה ומתמקדת ביעדנו.
הפאזל, לא שלם... ואנחנו שיוצרות יחדיו חתיכה מהחידה מחפשות את
הדרך לחלקים האחרים שחסרים. כדי שנוכל לדעת סוףסוף, לאן אנחנו
מתחברות...