שונאת להיות מודעת לזמן.
הוא חולף כ"כ מהר.
וכ"כ לאט.
סובייקטיבי לחלוטין, בדיוק לרגע.

שונאת את המחשבות הנחרצות על עשייה
שאחריהן בא...כלום.
את הדחיינות הכרונית המעיקה
שכ"כ קשה לי לצאת מכבליה.

שונאת את דאגות העתיד
כל הזמן רק "מה יהיה?"
ו"בשביל מה בעצם?"

שונאת את המחשבות הפילוסופיות
שלא מובילות לכלום, מלבד לדכדוך כבד.

שונאת את עצמי כי יודעת
שבסוף הנורמות המיותרות ישיגו ויכניעו גם אותי.

שונאת למחזר מחשבות.
שונאת למחזר מחשבות.
שונאת למחזר מחשבות.

שונאת את הבטלנות, העצלנות, הפחדנות,
הסנוביזם, הביצ'יות וחוסר הביטחון.
שונאת כשאני מוותרת לעצמי,
את הלוזריות הזאת.
את האגו המגעיל הזה
שבגללו אני מפסידה לפעמים כ"כ הרבה.

שונאת את חוסר המקוריות, את הבנאליות, את חוסר היכולת לצאת
מהמסגרת, את התקיעות הזאת,
את חוסר ההשראה, וחוסר המעוף וחוסר היצירתיות.
שונאת את הרצינות
ומאידך שונאת את השעשוע שאני מוצאת כמעט בכל דבר.

שונאת שאני לא יושבת ישר.
שונאת שאני נפגעת למרות שאני מבינה.
שונאת להרגיש כ"כ שקופה וכ"כ פאקינג צפויה,
שונאת להרגיש שאני משעממת, למרות שאני כ"כ מתאמצת לא להיות.
שונאת להרגיש מקרה קלאסי של ניתוח פסיכולוגי,
חלק מההמון.
מספר.
מספר.
מספר.
מספר.

והכי אירוני כאן, שאני בעצמי הולכת ללמוד פסיכולוגיה ולתת אולי
לאנשים אחרים בדיוק את אותה ההרגשה שאני כ"כ שונאת.

שונאת שאני בן אדם בינוני.

והכי הכי שונאת את היותי נערה קטנה
בעולם עצום,
חסרת יכולת לשנות ולהשפיע.

שטויות, בסוף הרי כולם מתים.