אז הפעם
בשונה מפרידות קודמות, אני מוכרחה להסכים שהסיבות היו ברורות.
אימללנו, הדחקנו והמשכנו ברוטינה של מסכנות, רק בכדי להבין
שרגעים אקראים של צחוק ושמחה לא מגדירים זוגיות מושלמת.
כבר לא נשאר יותר מידי להגיד באותו הבוקר. רק שאנחנו ביחד אבל
בעצם לבד. כלכך לבד שאפשר להשתגע.
אז מותר לי וזה לגיטימי ובסך הכל מצפים ממני שאני אהיה עצובה.
שולחת מבטים חיוורים לכל עבר, שוקעת ב"לבד" האיום הזה ומחפשת
מקלט מההתמודדות הנפשית המצערת שנפלה עליי.
אני מייחלת, אולי יש מקום שבו לא יכאב לי ואני אוכל להפסיק
לדמיין את החיוך המשגע שלך . החיוך שממוטט לי את כל החושים
בפעם המי יודע כמה.
אני משתדלת להדוף את הבחילה אבל עדיין קשה לחשוב עלייך במונחים
של עבר, אז בהווה הנוכחי שלי אני מנקה אותך מהמשרד, מהחדר
ומהתיק, מתבאסת שלא המציאו אקונומיקה כדי למחוק מחשבות
טורדניות.
נזכרת עכשיו כמה פעמים ראינו את "שמש ניצחית בראש צלול", יודעת
שבלעדייך אני אראה הרבה פחות סרטים, וחבל.
אני מדברת אל עצמי הרבה, מתעקשת שזה טוב שאני לא שונאת אותך,
שאני לא מתחרטת על אף יום או רגע שבילינו ביחד, שהכל נחשב.
אני מקיאה וחוזרת לשבת בכיסא שלי. אחרי שלושת הימים הראשונים
זה הפסיק להפחיד אותי שהגוף שלי דוחה כל סיכוי לשיקום. אני
לוקחת עוד פראמין וממשיכה להתעסק עם טבלאות "אקסל" ולו"זים
צפופים ומשעממים. משכנעת את עצמי לא לצאת לחופשת החלמה, שהרי
תעסוקה ויחסי אנוש מפשירים את הזמן שנוטה לקפוא לי לאחרונה.
ומה הטעם לחזור עכשיו הביתה, אם ממילא אף אחד לא מחכה לי. אין
לי אף אחד שיראה איתי את העונה הרביעית של "אבודים", יאכל איתי
ב"פיצה האט", יבוא איתי לעשות מסאז'ים ויקנה לי שתי בובות זהות
בצבעים שונים רק כדי שהם לא ירגישו לבד. אף אחד לא יישן איתי
"כפיות", ישלים אותי כמו שהשלמת, ירגיש אותי כמו שהרגשת ויעשה
לי בבטן אהבה כזאת גדולה שאי אפשר להכיל.
אז אני נלחמת. זה קרב אבוד אבל מישהו צריך להשפיל את עצמו.
אז בוא נשים לרגע בצד את כל הבעיות שהיו לנו. את המריבות
והשתיקות. את החלום הורוד שנולדנו זה לזה ואי ההתאמה המאכזבת
שבאה בעקבותיו. את ההבנה הבסיסית שלא טוב אז בשביל מה זה טוב.
אם איי פעם אהבת אותי, ואני יודעת שכן. תצטרף אליי עכשיו למאבק
הנצחי בשפיות. אולי בכל זאת נעמיד פנים. אולי בכל זאת עדיף
ביחד כי הלבד הזה פשוט לא עובד בשבילי.
ולמרות כל המאבקים, הגיע הזמן לוותר על האשלייה.
אז עכשיו אני לא מתמקדת בכל האנשים שאמרו שאנחנו מושלמים אחד
לשניה. לא בתקופה שריגש אותי להחזיק לך את היד ובטח שלא
בנשיקות שהחבאנו בקורס הקצינים. יותר לא מתנגן לי בראש השיר
שאמרת שיהיה בחתונה שלנו ולא הזיכרונות מהיום המאושר ההוא בים.
אני לא מתגעגעת יותר למבט שלך כשאתה פותח לי את הדלת ולא לכל
הדלתות שנסגרו לנו ב-14 החודשים האחרונים. לא לימי שישי עם
החברים שלך, למוצאי שבת בקולנוע, לסיגריה על המרפסת וקורנפלקס
במיטה. אני לא מתגעגעת ליואב, לריח שלך כשאתה יוצא מהמקלחת או
לשנת צהריים כשברקע "מסע בין כוכבים".
אני לא מחכה יותר לטלפון ולא חושבת שבאת להתחרט בכל דפיקה
מסתורית בדלת. לא מדמיינת את עצמי בלעדייך, אלא לבד, כבנאדם
שלם והגיוני.
ובסופו של דבר, אני ישנה עכשיו לבד, בעיקר בסופי השבוע. לא
מתחרטת אבל יודעת שכואב ויכאב ושיש 2 דרכים להתמודד והבחירה
הסופית היא שלי, בין אם לחלום עליך לנצח או לותר עליך פעם אחת
ולתמיד.
אבל קשה לי להחליט.
אז אני פותחת במין נוהל פרידה שבו אני מתחילה לחפש את עצמי,
בחדר, במדרחוב, אצל חברים על הספה, לא מפסיקה לעשן לאנשים על
המדרכה, לחייך למוכרת בחזרה ולגהץ את האשראי, לא לאכול, לא
לשתות אבל לחלום, לבכות, להתעורר עשר פעמים בכל לילה ובסוף
לקום למציאות אחרת, כואבת יותר, בודדה יותר -
לדעת שעם כל הצער שבדבר המציאות הזאת נכונה הרבה יותר לי, לך,
למה שהיינו, ולעובדה ששנינו יודעים שיותר מאהבה זה היה הרגלים,
שזה היה הכרחי שניפרד ושהפעם זה באמת, באמת נגמר.