אין מנחם לכיעור,
וכמו כן- גם אין לו מסווה.
הכיעור שם - קיים, מביט מכל מראה
שובר וטומן באדמה את אותם שביבי התקווה של הלב.

חלומות, חלומות גדולים רצים בכל הכוח ומתנגשים
בדלת שלא נפתחת לפניהם, לעולם לא תנחם גם בחריץ.
היא מתעלמת מין הכיעור,
היא עוקפת אותו בסלידה תוך כדי שהיא מרימה את גבותיה
ומפשילה שמלתה כדי שלא להידבק.

מציק, מעיק הכיעור, תמיד מפסיד,
תמיד עם צורך להתבייש ולהסתתר.
ותוך כדי שהמוח יוצר עולמות נפלאים,
ורעיונות מסנוורים עד כדי טירוף (הגדולה, היצירתיות!)
היופי מנצח, פותח באלגנטיות קרה ואכזרית את הדלת,
בלי לדמם כלל, משאיר מאחוריו רק ערפל צונן ומדוד.

אין זה חשוב כלל שהלב המתמעט פועם בחוזקה מסוכנת,
או בחולשה רבה - בחוץ הוא מכוער.
דפיקות של לב כזה אינן נספרות.

והכיעור עם ליבו הפועם והאינו נחשב
הפסיק לרוץ לעבר הדלת - נמאס לו להתנגש,
הוא עייף, פצוע, נלעג, מריר ומפחד להפוך למכוער שהוא גם זקן,
אז הוא רק נוקש על הדלת ביראת כבוד בזויה,

רק נוקש ומחכה בשקט
ו...
 אולי...
   בטעות...
יום אחד הדלת תיפתח, מעט מידי - מאוחר מידי.
זאת כלל לא נחמה (או מסווה) ללב שבמשך מסדרון ארוך -
                                                   
באיטיות מאמללת,
                                                           
           נקרע.