אני לא רוצה לראות את הצדדים הרעים
אבל לשונך העוקצנית
ומעשייך המכאיבים
לא מרפים ממני
לא נותנים לי לראות משהו אחר.

הנה אנחנו שוב באותה הרוטינה המשעממת
אתה יורה לעברי ניצוצות של כעס
מנסה להסתיר דרך זעם את רגשות האשמה שלך
בהתחלה אני יורה בחזרה
משפילה אותך בחזרה על שהשפלת אותי
אתה כל כך עקשן, גם לשקרייך נצמד כאילו היו אמיתות
שוב מותיר אותי קצרת מילים
ואז גם כשההברה האחרונה שיש לי נגמרת
לא נותר לי אלא לחבור אל דמעות שקטות

ואחרי שכעסת, זעמת, ירית והכאבת
אתה רואה את דמעותיי ומתוודה על מעשייך
לפתע שקט
מתחרט
כואב
פתאום כועס על עצמך שפגעת בי
פתאום העיניים הכחולות הזועמות הופכות למימיות ורכות
משפיל ואז מושך אותי אליך
מחבק ולא עוזב
לוחש לי בחרטה שהכל נעשה רק מהפחד שאקום ואלך

ואז אני לא אומרת דבר
יודעת שדווקא השקט שלי הוא אויבך הגדול
לוקחת את חפצי ויוצאת מדלת ביתך
פוערת בינינו עוד שקט מתוח
תמיד אתה בא אחרי ותופס אותי ביד
תמיד כל כך עקשן, אף פעם לא מוותר
אנחנו פותחים בהצגת רחוב שמסתיימת
בכך שאני סולחת לך ואתה לא מפסיק לנשק את שפתיי

אני לא יודעת למה אני תמיד סולחת לך
איך אהבה וכאב שזורים כל כך חזק בינינו ולא ניתן להפרידם?

תמיד זו אותה רוטינה משעממת שחוזרת על עצמה.
מה דעתך אולי הפעם לגוון קצת ביחסים,
ולשם שינוי לבטוח בי?




15.4.02