אף אחד לא יודע את זה, אבל אני לא אלרגי לחתולים. אפילו אמא
שלי אחרי שלושים שנה כבר הספיקה לשכוח שזה ככה.
נגעתי פעם באחד במקרה, לפני כמה שנים. זה לא עשה לי כלום.
אפילו היה קצת נעים, הרפרוף הקל והמדגדג על הרגל. ליטוף מצחיק
היה לו לחתול הזה. כן, נבהלתי קצת. אבל העיניים לא התנפחו, הן
גם לא האדימו; הנשימה נותרה קלה וחלקה ושום עיטוש לא הגיע.
מזל שאסנת לא ראתה. שיר כבר שנה מתחננת שנרשה לה לגדל חתול.
בכל פעם שהיא משחררת את הבקשה לאוויר, אסנת מתנפחת ושואלת
בפנים חמורות "את שכחת שאבא אלרגי? את רוצה שכולנו נבלה איתו
סופשבוע בבית חולים? אני לא מבינה אותך, את כבר ילדה גדולה."
שתי מקסימות שלי, הן היחידות שגורמות לי להרגיש אשם, לרצות
לקום ולצעוק את האמת. אבל מה אני יכול לעשות? לך תסביר להן
שהכל בגלל מיצקה.
הייתי בן ארבע בערך, וכולנו נסענו לבקר את קלרה, הדודה הרומניה
של אמא מנהריה. אף פעם לא סבלתי את הביקורים האלה. תמיד היה לה
בבית ריח ישן. לא של נפתלין, כמו שיש לסבתות, ריח מתוק כזה,
מגעיל. הריח תמיד התקשר אצלי לשקדים בציפוי הורוד שהיו לה על
המזנון. היא היתה דוחפת לי אותם ליד ואומרת "נו אינגל'ה, תאכל,
זה טעים." מה יכולתי לעשות? הכנסתי אותם לפה. היא היתה מחייכת
אלי חיוך שעיר, וכשהיתה מסתובבת הייתי פולט אותם ומסתירם בכף
ידי. פנים כף היד צופתה בחומר הורוד והאצבעות היו נדבקות זו
לזו. אצבעות אפשר לשטוף, אבל הבחילה המתקתקה נשארה עוד שעות
ארוכות.
ויום אחד זה קרה. באחד מרגעי השיא של הערב, אחרי ששטפתי את
הידיים הדביקות פעמיים וניסיתי בכאב רב ללעוס סוכריית טופי
ישנה בטעם קפה, היא חייכה אלי ואמרה "בוא מתוקי, יש לי בשבילך
הפתעה." היא פתחה דלת זכוכית חורקת של מזנון העץ הכהה שלה
והוציאה אותה. מיצקה, ככה היא קראה לה. פסלון נחושת ישן ומשחיר
של חתולה. קלרה תחבה את מיצקה לידי, התחושה היתה קרה ומצמררת.
הבל פיה של קלרה הגיע לנחירי והמשקל היה כבד מידי עבור ידיי
הקטנות.
הסתכלתי על מיצקה בבהלה. היה לה מבט נחושת מזוגג וצלקת שחורה
ומכוערת בזוית הפה. מעל אחת מעיניה נפער כתם לידה שחור ומפחיד.
השערות הארוכות של שפמה וריסיה הזכירו לי את השערות על סנטרה
של קלרה. מה יכולתי לעשות? נתתי את מיצקה לאמא. קלרה צעקה
"יופי חמודי, אמא תשמור לך עליה", ונתנה לי צביטה חזקה בלחי.
שלחתי לאבא מבט של מצוקה, והוא השיב לי בחיוך מבין. ידעתי שאני
מוגן.
טעיתי. כששבנו הביתה והלכתי לישון, הסתכלתי על הספריה שמול
מיטתי ולמרבה הזוועה, היא חיכתה לי שם. עומדת על אחד המדפים,
מחייכת אליי את החיוך המזוגג, כשראשה מוטה מעט בזוית משונה.
כיסיתי את ראשי בשמיכה וניסיתי לישון, אבל היא לא עצמה עין.
בכל פעם שהצצתי היא היתה שם, בוהה בי במבטים מפחידים. כל
הלילה, כל לילה, שנים.
מידי פעם הייתי נוגע בה בחשש, באזורים הבוהקים והמצהיבים
שהזכירו לי את הסכו"ם המלוכלך של קלרה, בכתמים השחורים
והמחוספסים שהעבירו בי צמרמורת. מיד הייתי נרתע ויוצא מן החדר.
לפעמים הייתי מסתיר אותה. מאחורי המיטה, או בין הספרים.
ניצחונות קטנים של לילה או שניים ללא חיוכה המאיים. אבל תמיד,
תמיד היא היתה חוזרת למדף. ממשיכה לבהות בי באותו מבט פסיכוטי.
ואם זה לא די, היא גם היתה משיבה מלחמה.
מיצקה הופיעה עכשיו בכל מקום. בין פחי האשפה של השכונה, חייכה
אלי מצמרות העצים, הוסיפה לרפרטואר שלה רעשים מוזרים, ובכתה
בלילות כתינוק. מיצקה חיכתה לי בכל פינה ובכל קרן רחוב, ואני
ברחתי ממנה.
המאבק שלי במיצקה הפך לחלק בלתי נפרד ממני. נמלטתי מכל צורות
התגלמותה חוץ מאחת, הדמות הצהבהבה ופעורת העיניים. כשקלרה מתה
ידעתי שזה אבוד, מיצקה תישאר על המדף לעד ואני לא אוכל לומר
דבר. מה יכולתי לעשות?
בגרתי ועזבתי את בית הוריי. מיצקה המשיכה למשול בחדרי הישן
ממרומי המדף שלה ומידי פעם בעת ביקוריי הייתי נכנס לחדר ואוחז
אותה בידי. בכל פעם שעשיתי זאת, הייתי מופתע מחדש ממשקלה
הקליל, שונה כל כך מכפי שנחקק בזיכרוני. פסלון נחושת קטן ותו
לא. אך התגלית הזאת הגיעה מאוחר מידיי. רוחה של מיצקה נטשה את
הפסלון כשד מתוך מנורה, והמשיכה לחיות בשאר בני דמותה
החתוליים. בכל פעם שחתול התקרב אליי יתר על המידה, מספיק בכדי
שאוכל לזהות את שערות שפמו, או להבחין במבטו המזוגג, הייתה
עולה בי תחושת האימה. זיכרונם של לילות רדופים בחברתה של
מיצקה.
עם השנים כולם למדו שאני דואג לשמור על מרחק סביר מחתולים, וכך
התגלגלה לה הסברה שאני אלרגי אליהם. אני מצידי מעולם לא טרחתי
להזים את השמועה שכל כך הקלה על חיי, עד שכבר היה מאוחר מכדי
לעשות זאת. אז לך תסביר לשירוש שהכל בגלל מיצקה. שאבא בכלל לא
אלרגי, ושהכל בגלל חתולת נחושת פעורת עיניים.