New Stage - Go To Main Page


רוקנתי את כל התיק על המיטה וחיפשתי. בין חלוק של מד"א, שקית
במבה ועוד כמה שטויות הצלחתי למצוא 4.70 ש"ח, שזה בדיוק הכסף
לאוטובוס עירוני שאני אוכל לקחת בתחנה המרכזית ולרדת אצל סבתא
בגבעת אולגה. מזכיר לעצמי שהייתי צריך למצוא כבר עבודה, מד"א
זה רק התנדבות וגם ככה המצב קשה. התחלתי לארוז מחדש בגדים לכמה
ימים, מי יודע כמה. אסור לי להשאר כאן. בכלל אין שום מקום בטוח
מהם בשבילי כרגע.
4 זוגות תחתונים, 3 זוגות גרביים, 2 מכנסיים ו-3 חולצות היו כל
מה שהצלחתי להכניס. וגם חלוק של מד"א, למקרה שאני עוד אצליח
לחזור לתחנה. את זה הם לא יוכלו לקחת ממני, לא משנה כמה הם
רוצים, זה כבר נהיה חלק ממני. נשכבתי לרגע על המיטה ואז ראיתי
את התער שהיה מוחבא מתחת לכרית, עדיין עטוף כמו שדותן קנה אותו
לפני 3 שנים כי הוא חשב שזה יהיה מגניב להתגלח עם תער ואפילו
לא פתח אותו מאז. הכנסתי גם אותו לתוך התיק. אני לא יכול לדעת
מתי אני אצטרך פשוט לגמור את העניין.
בשבוע האחרון תכננתי עשרות פעמים את הבריחה שלי מהבית, המסתור
אצל סבתא, הגעגועים ואז את הפינאלה הגדול שלי. אולי הם יכריחו
אותי לחזור אז אשן בבית, אלבש בגדים יפים אולי אפילו מדים של
מד"א, וברגע שההורים יירדמו אני אלך לישון ואחתוך את הורידים
בפרקי הידיים, עם קצת מזל אצליח לחתוך גם את העורק הרדיאלי.
אני מבטיח שזה יהיה מהיר וכמעט ללא כאבים. אני יודע איפה צריך
לחתוך, נחשפתי למקרים דומים בעבר הלא כל כך רחוק, ותוך שעות
מעטות אני אכנס למצב של הלם היפוולמי, הלב יפסיק לאט לאט את
הזרמת הדם למקומות פחות נחוצים: קודם תלך מערכת השתן, ואז
מערכת העיכול, רקמות הגפיים יסבלו מחוסר חמצן וימותו. אני ארעד
ואכחיל ואזיע. עוד לפני הזריחה אני כבר אהיה מת. לפני שהיא תצא
לעבודה אימא תכנס לחדר לראות מה איתי ותראה שהמיטה מוכתמת
בכמויות של דם, או שזה יהיה דותן שבדיוק חוזר לצבא ונכנס לחדר
רק כדי לקחת משהו. הם יתקשרו למד"א, ויבוא צוות של ניידת טיפול
נמרץ, אולי אפילו אושרי וחנן יהיו שם אם אני אחליט למות במשמרת
בוקר טובה. הם יגיעו לבית תוך 3 דקות, יבינו שזה אני, יעלו
בכוונה לעשות הכל כדי להצליח, אפילו יחברו אותי למוניטור וינסו
לתת שוקים חשמליים, או הזרקה של אדרנלין ישירות ללב דרך עצם
הסטרנום, עד שהרופא יחליט שסיימתי, או שבכלל לא ינסו להתחיל
החייאה בגלל קשיון האיברים שהחל על פניי.
הכל תלוי בקצב הדימום. אחרי הכל ,5 ליטרים בממוצע לאדם זה לא
הרבה דם.
ההלוויה תהיה הומה. יהיו שם מתנדבים ועובדים של מד"א, אולי
אפילו ישלחו מישהו מההנהלה, הרי לא כל יום מתנדב מצטיין מתאבד,
ועוד בגיל 16 וחצי כשעוד עתיד מוצלח לפניו, אולי אפילו קורס
מדריכים. יהיו שם חברים ותלמידים מבית הספר שלא יבינו למה
עשיתי את זה, יהיו שם כמה מורים שיחשבו שחבל עליי, תהיה שם
המשפחה שגם ככה חוץ מסבתא לא באמת הכירה אותי, והיא, העיקר
שהיא תהיה שם וזה הכי חשוב.
התרוממתי מהמיטה והתפשטתי. "זמנים כאלה הם תמיד זמנים טובים
להתקלח" היא אמרה לי פעם כשהייתי נסער. היו לי כל כך הרבה
דברים לומר לה ולא ידעתי איך, ותמיד איכשהו הייתי מצליח לחשוב
עליהם בהגיון בזמן המקלחת, וכל כך הצטערתי שאני לא יכול להכניס
עט ונייר איתי ולכתוב כל מה שיש לי להגיד. פעם סיפרתי לה את זה
בזמן מקלחת משותפת, ואז יכולתי לכתוב עליה את כל מה שהיה לי
להגיד כל כך הרבה זמן. זה לא הציל אותנו בסופו של דבר כי היא
פשוט עזבה אותי אחרי שנתיים של הכי ביחד שאפשר, בלי לומר מילה,
בלי לספק שום הסבר.
"תרד מהעניין, היא מטומטמת אם היא נתנה לך ללכת" נאור החובש
אמר לי פעם בזמן משמרת משותפת שבוע אחרי הפרידה, תוך כדי לקיחת
סיגריה עמוק אל תוך הריאות, וכל מה שהיה לי להגיד לו זה שהיא
לא מטומטמת, וגם אם כן אז היא המטומטמת שלי ואני רוצה להיות
מטומטם ביחד איתה ואז להיות המטומטם הכי מאושר בעולם. ובכלל,
זו לא היא שנתנה לי ללכת, היא פשוט קמה ועזבה. שאפתי את העשן
שהוא נשף, אני לא מעשן במילא והוא לא מבין.
המים היו חמים וזה נתן לי סוג של רוגע. הם יצטערו בהלוויה, אני
בטוח. לאמלל אותי ככה בימים האחרונים של חיי, לא לתת לי לצאת
לקורס מדריכים או להמשיך להתנדב במד"א, מגוון חדש של איסורים
וגזירות שכל מטרתן היא להשפיל אותי. הם ידעו שזה בגללם ושהם
הגורם המזרז. והיא תדע שבין היתר היא הגורם העיקרי.
אני פותח שמפו בניחוח פרחים. היא עולה לי בראש באותו יום
שלקחתי אותה לטייל בשוק בכרמל, עברנו בין הדוכנים והיא נראתה
כמו ילדה קטנה שבולעת את העולם לפתע. היא סתמה את האף כשעברנו
ליד דוכן הדגים, חיפשה אחר מציאות בדוכניי הבגדים והתכשיטים,
השתעלה בדוכן התבלינים והתמהמהה ליד הריח של הפרחים בדוכן
שלהם. עמדה שם 2 דקות שלמות בעיניים עצומות ונתנה לעצמה
להתמכר. קניתי לה פרח לבן כלשהו, אני חושב שקראו לו קלה או
אולי כלה, והיא שמה אותו בשיעה והלכה איתו במשך כל אותו יום,
ולרגע הרגשתי גאווה, והיא הייתה שלי לגמרי.
אני מתיישב על רצפת האמבטיה, מניח את הראש בין הברכיים ונותן
למים לזרום עוד מעט. כמה שהיא דעכה לקראת הסוף. באחת השיחות
האחרונות שלנו ביקשתי ממנה לבוא אליי והיא אמרה שאין לה כוח
לסקס כי כואב לה הגב, וכשאמרתי שזה לא משנה שתבוא רק כי אני
רוצה לראות אותה ולדבר, היא צחקה, "אתה לא רציני..." היא נשפה
לתוך השפורפרת וניתקה. 3 ימים אחר כי היא אמרה לי שנגמר לה
ממני, ושאנחנו צעירים, ילדים, ושהיא צריכה מרחב, וש"זה לא אני,
זה אתה", אותה בדיחה שהיא המציאה ונהגה להגיד בצחוק כל כך הרבה
פעמים, הייתה הסיבה שבסוף נפרדנו.
אני עומד מול המראה ומנסה להבין מה הייתה הסיבה שהיחס שלהם
השתנה כלפי ככה בבת אחת. בלי שום הקדמה הם הנחיתו עליי מכה
כזאת רצינית, ועכשיו זה מסוכן בשבילי להשאר במקום אחד. מי חשב
שהמצב ידרדר ככה. אני מנסה להגיע לשורשי הבעיה אבל אין לי
אפילו קצה חוט. עכשיו המצב כבר לא ניתן לפתרון, ובחיי שלא
האמנתי שזה יהיה ככה ובסוף אני אתאבד בין היתר בגלל מד"א. קל
לי להישבע עכשיו בחיים שלי כשאני כל כך קרוב לוותר עליהם.
ואפילו לא הכנתי מכתבי פרידה.
לבשתי חולצה שחורה עם ההדפס המפורסם של הרולינג סטונס וג'ינס
קרוע עם כתמי דם מתאונת דרכים קשה שפיניתי מכביש החוף. היא
תמיד שנאה שאני נוגע בה אחרי משמרות. לא יכלה לסבול את הריח של
הגומי של הכפפות שנשאר על הידיים גם אם משפשפים חזק בחומר
חיטוי. נגעלה מדם, לא יכלה לשמוע סיפורים על החייאות שביצעתי,
תאונות דרכים שפיניתי, זוועות שראיתי. הייתה תקופה שהיא אפילו
טענה שאני מזניח אותה לטובת התחנה, ולא עזרו הטיעונים שמד"א זה
חלק ממני, "הרי אמרת שגם אני חלק ממך" והיא לא ידעה כמה שהיא
צודקת, כי כרגע אני מרגיש כאילו חלק נכרת ממני ואני לא מפסיק
לדמם. ועכשיו כשגם החלק השני שבי עומד להיתלש אני מבין שאין לי
כבר מה להפסיד. במקרה הכי גרוע זה חיים שלמים.
אני נעמד בקצה החדר ומסתכל על הדברים שהצלחתי לאסוף במשך הזמן
והכל נראה לי פתאום חסר משמעות. אני עונד את השעון שאבא קנה לי
לבר-מצווה, ויוצא מהחדר. השעה 14:14, אולי מישהו חושב עליי,
אולי זאת היא. אני מביט על הבית, על הקירות. נכנס לחדר של שירי
ותוהה מה ילדה בת שמונה שמאושרת בסך הכל תזכור כבר מאח שלה
שהתאבד. חולף על יד החדר של ההורים ומהרהר מה הם ירגישו
כשבשבעה יסתכלו עליהם וישאלו אותם למה. ואחרון, החדר של דותן,
הדמות הנערצת שגם כן מצאה לה מפלט בצבא. בסופו של דבר אני תמיד
נשאר כאן לבדי.  
אני כבר עומד בפתח של הבית ונזכר ששכחתי את האמבולנס
המיניאטורי שהיא הכינה לי כשרק התקבלתי למד"א מחמר צבעוני. אני
חוזר לחדר ולוקח אותו, ומעיף שוב מבט אחרון. "אז זהו זה" אני
ממלמל והולך הפעם לתמיד.
יצאתי מהבית והתחלתי ללכת לכיוון התחנה המרכזית. ישבתי בתחנת
האוטובוס ושמתי אוזניות. אני רוצה ניתוק מושלם עד שאני אגיע
לבית של סבתא ואחשוב מה הלאה. אני נזכר בשקית הבמבה וחושב על
זה שלא אכלתי מאתמול בצהריים. אולי זה היה מן יום כיפור שכזה
לפני הסוף. אני מעביר את השירים אחד אחרי השני בחוסר עניין, עד
שאני מגיע לשיר שלנו ואני מתמלא בגעגועים למה שהיה לפני כל מה
שקרה. לפני הקיץ המחורבן הזה. עכשיו התחנה המרכזית מלאה
באנשים, ואיזה זקנה מתיישבת לידי ואני יכול להרגיש את הידיים
השמנות והמיוזעות שלה נוגעות בי. כמה שתמיד שנאתי את הקיץ, כמה
שהיא כל כך אהבה אותו.
האוטובוס מגיע ואני עולה ומתיישב בכבדות. עכשיו גם כסף אין לי
בכלל. עוד משהו כמו 10 דקות אני ארד בתחנת האוטובוס באחת
מהסמטאות הישנות והמוזנחות שבגבעת אולגה ואפלס את דרכי אל עבר
השכונות החדשות שם סבתא גרה. האוטובוס נוסע בכבדות, כל כך שונה
מהקלילות והאקשן שבנסיעות באמבולנס כאשר השליטה המלאה בכל
הכביש היא שלך, ולאט לאט אני מתעייף. פעם חלמתי שאני והיא נחיה
ביחד לנצח, שאני אהיה מדריך ואעבוד במד"א, ונגור באיזה בית יפה
עם גינה, כלב ואמבולנס בחניה. ואז נזכרתי שאני מסוג האנשים
שאסור להם לחלום, כי כל דבר שהם חולמים עליו נהרס.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 8/9/07 1:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סקרלט רוזמרי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה