המילים שלי חסרות כל
כשהן מגיעות בחיפזון אל הדף
בלי לשאול אם אפשר
ככה לצאת מן התוך אל החוצה
בריצה.
לצעדי היד שלי אין כל כוונה
כמו נשלטות בכוח מוזר
לא מוכר, זר מכל דבר
שהכרתי בעבר
הדיו נשפך, האותיות מתגלגלות
הלוך ושוב על הנייר.
אי אפשר לראות משפט בבירור
או להבין איזו מטפורה שהגיעה
למטרת הארה
הדימויים נשטפים בזיעת ההברות
הניקוד לא ממוקד
המסר לא מנוקד
אבל פתאום יש תמונה על הדף
וסיפור שצף
על פני מים של הקלות
ועוד מראות של התחלות
הדף כאילו מדבר אליי
מבקש שאסתכל.
שואל אם אוכל להתרגל
"התוכלי לחבק?"
"את עומק התמונה?"
אני? אני לא מבינה.
לחבק? להתרגל?
על מה להסתכל?
זו סה"כ יצירה, לא סטירה.
קצת לא ברורה. טוב? רע?
כואב.
של מי היד הזאת?
מבלי שאשים לב היד קרובה כל כך
שאני לא יכולה לראות.
עכשיו אני קוראת בקול את עקבות
אותה היד החפוזה.
ואני כאילו הוזה.
הקול שלי שהיה מאז מתרחק.
רק הולך ומתחזק
עכשיו אני יודעת... לחבק
לתמונה על הדף יש מנגינה
למילים משמעות לצלילים
קול.
שיודע שהוא יכול. |