לא יצוין ה"איפה" וה"מתי". הוא נחנק כשהוא חושב על זה. הרבה
פעמים ביום הוא חושב, 'מה יקרה אם אני יאבד שליטה, מה יקרה אם
יום אחד, יום אחד, הדימיון יפליג למקומות רחוקים כיהיה לי קשה
מאוד למצוא אותו וההיגיון יתערער. איך לעזאזל אני ישרוד בעולם
הזה?'. תמיד הוא נמצא במרחק זעיר מזה, מאיבוד השליטה. כשזה
משתלט עליו הוא פשוט עושה מקלחת קרה, לשטוף את הצרות עם המים.
הוא מאונן לפעמים כשהוא חושב שזה עשוי לעזור לו. זה לא ממש
עוזר כי המוח שלו עוסק בדבר אחד.

23.11.1996
קולות נקישה. שוב הדלת המזורגגת הזו,הוא חושב. והעינית תחשוף
לנגד עיניו את... דניאל. דניאל, השכן מהקומה העליונה, השביעית
במספר, מה לעזאזל הוא רוצה ממנו ולמה הוא תמיד בא לפה. חוקר
ומרחרח, רוצה לדעת הכל. חבל שהשכיר בבניין שורץ החולדות הזה
דירה. מבחינתו לדלת יש שימוש אחד, להגן עליו מפני פורצים,
גנבים רשעים וסקרנים. הכי הוא שונא סקרנים, חסרי חיים שבוחנים
אותו מכל פינה אפשרית, מעבירים עליו זוג עינים חושדות.
הוא פותח את הדלת, אך לא לרווחה אלא למרווח של עד סדק צר
שיאפשר לו להביט בדניאל אך לא מבט מישיר שיאפשרו לעיניו
החטטניות של דניאל להביט לתוכו. דניאל פותח את פיו אך הוא לא
מדבר ממש בתחילה, נראה המום. הוא סוקר את שערו של דניאל, שיער
זהוב יפהפה שלכוד הוא בתוך גומיה אלסטית צבעונית. דניאל מתחיל
לדבר על כך שהאשפה בבניין נערמת עד לכדי הרי אשפה גבוהים
שמסכנים את בריאותנו וכי יש לפעול נגד כך. לדבריו, על כל דייר
למגר את תופעת האשפה ע"י כך שיברור את אשפתו וישליך פסולת
שניתנת למחזור במיכל המתאים לכך. כך לא תיווצר עיר של פסולת
מתחת לביתנו עד שתגיע משאית איסוף האשפה.
הוא מהנהן קלות וסוגר את הדלת. הוא לא מאמין שהשכן הטורדני הזה
ביזבז לו כרבע שעה על עניין הפסולת. הוא ידע שגם איתו וגם
בלעדיו ינקטו הצעדים וגם אם לא, הוא לא ממש דואג לכך שאלו יצאו
אל הפועל.
מצידו האשפה הייתה יכולה להיערם עד הקומה השביעית או יותר.,
ממילא אין הוא פותח את החלונות או אפילו מסיט את הווילונות,
האור מזיק לו. הוא ידע שאף אחד לא ממש מאמין שהוא יכול לפתור
את בעיותיהם או אפילו את שלו אך לדניאל הייתה הרגשת חובה של
שיתוף הדיירים בכל 'הבעיות הנקרות בדרכנו אל השלווה'.
דניאל אמנם ביזבז לו זמן חשוב ומועיל ולכן הוא חשב שעליו לבצע
את המטלות בזריזות כפולה, בכל זאת עליו להגיע למקום עבודתו
בזמן, אל סניף הדואר. הוא לא רצה שהמנהל הרטנוני שמפקח על כך
שה'עניינים יתקתקו' ינזוף בו, הוא הרי לא רוצה למשוך את תשומת
ליבם ועיניהם של כל העובדים והלקוחות. הוא לא רוצה לפגוש
בעיניים החומות של מרי, הבחורה הצעירה שעובדת בצמוד אליו
וששולחנה נושק לשולחנו. הוא לא מרוצה מהמצב הקיים אך אין מקום
בסניף להתחיל במסכת של הזזות שולחן וקירובו אל הפינה ולכן הוא
נאלץ להסתפק בעיניה המבקרות של מרי.
הוא יורד במדרגות השבורות של הבניין, הוא תמיד העדיף אותן על
אף שהשכן מהקומה העשירית משתין ומקיא עליהן בכל פעם שהוא חוזר
שיכור מהמסבאה, כשרגליו כושלות וזיכרונו המעורפל משכיח ממנו את
העובדה כי המעלית נמצאת במרחק של מטרים ספורים מהמדרגות. בדרכו
מעלה הוא כושל פעמים מספר אך נורא מכך הוא פולט את תכולת קיבתו
על המדרגות. לעיתים הוא נרדם על המדרגה אך כשזו מודיעה לגבו כי
אין זהו מקומו הוא שב להלך אם כי בצליעה אל דירתו.
לו זה לא ממש מפריע להיתקל בשיכור , הרי הכסיל  שכח מיהי אימו
ואת שמו אז המפגש הזה בודאי שלא ייחרט בזיכרונו העמום. לעומת
זאת, המעלית מאיימת עליו. זהו מקום איום עבורו: אין לדעת אם
הוא ייתקל במישהו במעלית שזה יחליט שהוא זקוק לה. הוא ידע כי
תיווצר שתיקה במעלית, הוא לא מרבה במילים, הזמן הארוך שהם
ימתינו יחד עד שהמעלית תגיע ותיעצר בקומה התחתונה כמו נצח, זמן
שיאפשר לשכנים ללטוש מבטים, לבלוש, להסתכל ואולי לדעת.
הוא ירד במדרגות, הוא פנה לכיוון החניה ופגש בשנית בדניאל. גם
דניאל פנה לכיוון החניה. לו זה נראה חשוד. הוא לא ראה אותו
במסדרון הקומה התחתונה כשירד? אולי הוא ירד לפניו ושהה כאן זמן
מה. הוא פוגש בו בשנית היום והפעם הראשונה לא הייתה מקרית.
הפעם הראשונה הייתה יזומה מצידו. דניאל הרי יודע שבשעה הזו הוא
יוצא לעבודה 8:00 אז אולי הוא תכנן וארב לו בקרבת החניה. הרי
אין ביכולתו של דניאל לפגוש בו הרבה מחוץ לבית כי הוא מרבה
להסתגר בביתו והרי שהגעה לביתו פעמים כה רבות בנוגע לאשפה היא
מוגזמת. זהו- זה, ברגע זה הוא רכש לו מרגל, הוא תמיד ידע
שבוחנים אותו אך לא תיאר שהעניין ירחיק לכת. הוא יורק בסלידה
'שלום', לאחר שנהג כך דניאל. הוא ניגש למכוניתו הירוקה שצבעה
נראה חלפו על המכונית כ-100 שנים לפחות אך לו זה לא הפריע.
להפך, הוא לא רצה לעורר את התעניינותם של שכניו. צבע חדש עלול
למשוך את עיניהם אל מכוניתו ולאחר מכן אל חייו הפרטיים.
מכוניתו חנתה במרחק מה מול מכוניתו של דניאל. הוא כעס, אם הוא
מרגל אחריו לפחות שיעשה זאת בחוכמה ובשקט, 'טיפש', הוא מסנן
בין שיניו. הוא מחפש במהירות אחר המפתחות שחבואות בכיסו.
אצבעותיו זריזות אך הדבר לא עלה בידו. הכיס די עמוק והוא כושל
בהשגת המפתחות. הוא נעשה עצבני כי הוא בטוח שאם יסיט את מבטו
לעבר דניאל הוא יפגוש בעיניו. הוא בטוח שדניאל סוקר אותו ולכן
הוא ממהר לפתוח את מכוניתו ולהימלט מהמקום. הוא הצליח לאחר שני
ניסיונות נוספים. הוא פותח את מכוניתו ומכוניתו דוהרת לה בין
העצים. כאשר הוא מביט בראי הוא מבחין כי מכוניתו של דניאל
איננה בסביבה, מוזר, היא הייתה פה לפני זמן מה, הוא בטוח בכך.
דניאל כל- כך שקט, זה מסוכן.
הוא מגיע למקום עבודתו, מרי מברכת אותו שלום כאשר הוא מתיישב
ליד שולחנו. הוא מברך אותה לשלום, זוהי ברכה רובוטית, מאולצת,
בדיוק כמו שלה. הוא לא מרבה במילים ופונה לערימת המכתבים
שהונחה על שולחן עבודתו. הראשון הוא לכנס של עובדי סניף הדואר.
כל שנה מתקיים כנס, מגוחך אם לשפוט, של בורים מכל רחבי המדינה
שנאספים לדבר על העבודה, על תנאיה, על השיפורים שיש להכניס
למערכת, על העובד המצטיין ועל ההטבות שלה יזכו העובדים. הוא לא
רואה בהגעה לאירוע זה שום חשיבות, להפך, ביזבוז של זמן. ממילא
הוא יקבל את מה שהוחלט במכתב שמופץ לכל העובדים יום לאחר קיום
הכנס. מלבד זאת, הוא לא צריך להיאסף יחד עם אנשים שיעכירו את
מצב רוחו בהתנהגותם המבישה והכל כך אנושית. חבורה של לצים אשר
עוסקים בשאילת שאלות אודות דברים רבים. הם מחייכים אך החיוך
הזה לא יערים עליו, הוא יודע מה הם באמת רוצים ממנו, מידע,
מידע אודותיו. זה ברור כי גם מכנס זה הוא ייעדר, הוא מודה על
כך שהכנס הוא לא אירוע שחובה להתייצב בו, אף על פי שנוכחותו
תוכל להוכיח לאחראים 'היושבים מעלה' שהוא עובד מסור ואחראי אבל
אין לו ברירה.
הוא רוצה להוכיח כי הוא יעיל ואכן הוא שקוע בעבודתו במסירות
מעוררת הערצה, אך זוהי תשומת הלב שהוא משקיע כדי א לפגוש
בעיניהם של העובדים האחרים, כדי שלא להיות פנוי מעיסוק. הוא
מפחד שזמן פנוי יותיר לו לשהות במחיצתם של שאר העובדים, הוא לא
ממש יודע כיצד לפנות אליהם, לדבר עימם ולמען האמת הוא גם לא
ממש חפץ בכך. הם שיעממו אותו. הם היו כל-כך לא מוסריים, כל-כך
חסרי גבולות וערכים. הם היו מדברים בגסות רוח, מתלבשים בחוסר
צניעות, מצחקקים. אין ספק כי הם קיבלו את משכורתם שלא בצדק,
הכעיסה אותו ההתנהגות הלא אחראית והלא מקצועית במקום העבודה.
הוא חפץ בשקט.
מרי מציעה לו לשתות קפה. הוא מתרגז, הטיפשה הקטנה הפריעה לו
לחשוב, השעות עוברות לאט כל-כך ועד שהוא הצליח להעסיק את ראשו
במחשבות. הוא מסרב בנועם, הרי הוא לא רוצה להסתכסך עם העובדים
והרי שיחסיו עימם רעועים ממילא, הוא לא רוצה להחמיר את המצב.
הוא כל-כך רוצה שהמחוגים כבר יורו על השעה 15:00, אך הזמן עובר
בעצלתיים. נדמה לו שהשעון המזורגג לא מכוון. המחשבות שלו שבות
לנדוד. לנדוד לכיוון הבית. הוא לא מצליח להתרכז היום, השעות
כאילו מסרבות לנוע ולו קשה, הוא מחכה לשוב לביתו כדי לאבד שם
את השליטה. כדי לעשות את הדבר שהוא צריך לעשות, הדבר שישחרר
אותו, בינתיים לפחות. הוא ממשיך לפתוח מכתבים, תלונות של
אנשים, הוא פותח מכתבים וראשו מסתחרר לו, הוא כבר מצליח לדמיין
את אשר יעשה כאשר יגיע לביתו. זה מרגש אותו כל כך עד שהוא
מצליח להגיע לזקפה. הוא נאנק אך מחניק את התרגשותו. הוא לא
רוצה את המבטים הצולבים של הסביבה.

השעה 14:57.
המחוגים מתקדמים אט-אט. לכולם במשרד 'התקתוק המעצבן של השעון
הנורא הזה' מפר את שלוותם וגורם להם לרטון כי 'אי אפשר לעבוד
לצד תקתוקו של השעון'. לו זה לא מפריע, להפך, הוא מרגיש כי עם
כל נקישה של המחוגים, עם כל התקדמות ישנה התקדמות לעבר החזרה
הביתה. הוא מסתכל על השעון בכל רגע שאיש אינו בסביבה. הוא בוחן
את השעון, הוא מרותק כל-כך עד שנדמה שישו משוחח עימו משם.
העיניים שלו מתחילות לנדוד מן השעון אל ערימת הניירת המונחת על
שולחנו. קדימה הוא לוחש לשעון מן שולנו, עשה עוד מאמץ וטפס אל
מעלה הספרה 12, בצע את הקפותיך מהר יותר. עם כל שנייה שחולפת
ההתרגשות בו בוערת. השיבה הביתה, למקום בו הוא כול לבד,
לבד.
הוא מציץ לעבר השעון, חלפה דקה בסה"כ. הוא נעשה עצבני. הוא היה
בטוח שתחלופנה יותר מדקה אחת. הוא דוחק בשעון כאילו היה השעון
אנושי וקצבו היה משתנה לאחר בקשתו לקצב מהיר יותר.הוא מציף
לעבר השעון וחוזר ל'טפל' בניירת, ראשו עולה ויורד, עולה ויורד,
כאילו שהדקות חולפות עם עליות והורדות ראשו.
הזמן חלף לו ושבע שעות מייגעות הגיעו לקיצן. כשהשעון הורה על
השעה שלוש פניו קרנו, הוא כל- כך חיכה לזה, גופו נמרץ
ופעולותיו זריזות. הוא מסדר את הניירת  על השולחן הקטן. הוא
מיישר את חליפתו ויוצא אל הדרך. מרי מברכת אותו לדרכו ובפיה
המילים 'יום-טוב'. כן בטח, הוא חושב לעצמו, כאילו שאכפת לך.
בדרך אל החניה, הברכה שלה מעוררת בו חשד. אולי היא יודעת?.
הוא הגיע אל החניה, נכנס לרכבו ונסע לקראת ביתו. הידיים שלו
רעדו כאשר הניח אותם על ההגה. בכל יום, כאשר הוא מבצע את הטקס
הקטן שלו הוא רועד, מתרגש. הוא חפץ בריגוש הקטן הזה, זה שמעורר
אותו לחיים, גורם לו להרגיש טוב עם עצמו, אולי... שלם. זה הדבר
הכי טוב בחיים שלו, זה הדבר שהוא הכי מצפה לו במהלך היום, לכן
הוא לא רוצה שאף אחד ידע, שאף אחד לא יהרוס את זה.  

השעה 3:22
הוא הגיע לפתח הבניין, הוא פוגש במחמוד, השכן הערבי מהקומה
הראשונה. הוא לא ממש סולד ממחמוד כפי שהוא סולד משאר דיירי
הבניין. הוא יודע שגם מחמוד לא מחבב אותם. הוא שמע את מחמוד
מקלל אותם אינספור פעמים. בכל צורת התבטאות, ו'מכל הלב',
כן,אין ספק כי מחמוד הוא איש אמיתי. הוא גם לא דוחף את אפו
לעניינים שאינם נוגעים לו. הוא עסוק בפירוק של מכשירי טלויזיה,
רדיו ואף מחשבים ישנים שנזרקו מן הבתים. כל דבר שאינו עשוי
להועיל יותר, מועיל למחמוד. הוא מפרק את המכשירים בצורה גסה
למדי. מטיח את פיסות המתכת לעבר הקרקע וכשאלו לא מתפרקות
כרצונו הוא מתחיל לעשן את הסיגריות הזולות שלו ומאחל לבניין
להתמוטט,כן,מכל הלב.
הוא פונה למחמוד, 'שלום'. מחמוד לא ממש מתעניין בו. ההחולצה
החומה שהוא לובש קטנה מדי, בטנו נחשפת, הכפתור העליון חסר
והשערות הסוררות מאיימות לצאת לאוויר העולם. אכן, למחמוד צרות.

הוא שמח שמחמוד לא מתעניין בו, מחמוד,שכן כלבבו.
הוא ממהר לעבר דירתו. רץ לעבר המדרגות. מזנק וקופץ. גופו
הנוקשה מקשה על הטיפוס במדרגות, אך נדמה כי זה לא שובר את
רוחו. הוא הגיע למדרגה האחרונה. כעת הוא על סף דלתו. כעת המפתח
לא מעולל לו צרות, הוא פותח את הדלת והחיוך נמרח על פניו. הבית
חשוך כי הוילונות מוסטים והריח המחניק, ריח של עובש שניצב
באוויר, לא מעיבים על מצב רוחו. הוא ניגש למקרר, הוא מוציא משם
קנקן של מים צוננים, הוא מוזג ממנה לכוסו. הוא שותה מן הכוס.
כל התהליך הזה מרגש ומרגיז אותו בו בזמן. התהליך נמשך זמן רב
והוא כל כך מחכה לפרוק את היצרים המסוכנים הללו אך אמו תמיד
אמרה לו שהחיפזון הוא מהשטן, עליו להיות זהיר, אמא תמיד
צודקת.
לאחר שהוא מרווה את צימאונו הוא ניגש 'לטפל בעניינים'. הוא
מסיר את עניבתו ואט-אט את כל בגדיו. הוא לובש בגדים נקיים,
בלויים. גופייה לבנה שחושפת את  גופו הכחוש וזוג מכנסיים בצבע
חאקי. את בגדי עבודתו הוא משלח לכביסה. ובכן, הוא מוכן. כמעט
מוכן. הוא ניגש לחדר השינה שלו, בקצה החדר ישנו ארון ישן, עוד
חפץ שאמו הניחה לו לקחת כשעזב את הקן והמריא לו. הוא פותח את
הארון ובתחתיתו מונחת קופסא קטנה מעוטרת בחריטות עדינות. בתוך
הקופסא מונחים להם שלושה נרות לבנים, הם אינם חדשים וקומתם אף
מצביעה על כך שהשתמשו בהם הרבה. בדרך אל המטבח הוא מניח את
הנרות בסלון. ביתו קטן ולכן צעדיו קטנים ומעטים. הוא תר אחר
חפיסת גפרורים. עיניו צדות אחר אחת שמונחת על המדף השני.
למעשה, הוא ידע שהיא תהיה מונחת שם, הסדר חיוני בבית, הרי אין
אדם צריך לחפש שעות אחר מחט.כל דבר מונח במקומו בבית. הוא יודע
לאן לגשת אם הוא חפץ בדבר מסוים. אף אחד לא מפר את הסדר הזה,
אין איש נכנס לבית ואם יום אחד חפץ לא יהיה במקומו ידע הוא כי
היו בביתו.
קופסת הגפרורים ריקה, הוא מרבה להשתמש בגפרורים. אך אל חשש,
המגירה השנייה בארון הפינתי שבמטבח מכילה חפיסות גפרורים,
המגירה מלאה, עמוסה בהן. הוא ניגש לשם ומוציא חפיסה. הוא ניגש
לסלון. הוא מתיישב וידו מושטת לעבר קערת זכוכית גדולה שבבתים
אחרים היא מכילה סוכריות או פרחים, אך לא בביתו. הוא מקרב את
הקערה אליו. ידו השנייה מחטטת תחת הספה. שם נמצאים עיתונים.
חיפושיו נואשים. כנראה שהם התפזרו לכמה כיוונים מתחת לספה
שאינם בהשג ידו. הוא מתכופף. עינו מביטה לעבר המרווח שבין הספה
לרצפה. אוו, הנה אתם נוכלים. הוא מושיט את ידו לעברם ומצליח
ללכוד אותם. הוא מתיישב ומניח אותם בתוך הקערה. הוא אוחז
בחפיסה. לאחר הוצאת גפרור ממנה הוא רועד קלות. הוא מצית את
הגפרור וליבו מרקד. הוא מביט בה. כל- כך עוצמתית, כיצד אורה
מרקד על פני הקירות והוילונות המוסטים. הוא אוהב את ההרגשה
הזו. שליטה בחיים. כאילו הוא החזק ביקום. הכי חזק. הוא משליך
את הגפרור לעבר ערימת העיתונים. האש המרצדת ממלאת את ליבו.
הוא חושש ממנה אך גם מעצמו. הוא מתענג ממנה. הוא מתייפח
תחילה ואף צועק. בתחילה חלש, לאחר מכן חזק. הוא היה מחניק אותן
בכרית כדי שאף אחד לא ישמע. הוא היה גונח, זועק ואף מכה עצמו.
הוא היה מרביץ על פניו, חזהו ועל רגליו. משתולל וצורח. נושך את
עצמו. גונח כאילו האש הייתה אישה. אישה אמיתית. השלב בו היה
מגיע אל פורקנו היה כאשר החל לתלוש את שערות ראשו. כמויות של
שיער היו נושקות לרצפה. הוא היה מושך אותן כאילו לא חש בכך.
כאשר האש כבתה הוא נרגע. הוא ניגש אל המקלחת. הוא הסיר את
בגדיו עוד בטרם נכנס אליה. מסיר ממנו כל חטא, מקלף ממנו את
האשמה והפחדים. כאשר הוא מתחת לזרם המים הוא לא מסוגל לשמוע את
הקול. המים שוטפים את הייסורים והדמעות אל תעלת הביוב. הוא
מחניק יבבות. הוא שונא את עצמו כשהוא חלש. אך כעת הוא לא מסוגל
לעצור בעדו. הוא מוציא את התער מסכין הגילוח וחותך את ידיו אך
לא במידה שתעורר סיבוך רפואי אמיתי שיבהיל אותו אל בית החולים
, אם יימצאו אותו בכלל, אלא כזו שתאפשר לו להתנתק מכאבו,
להוציא את 'זה' ממנו. כאשר הדם ניגר על ידיו, במורד גופו, הוא
לא חש כי נפטר מזה, הטקס לא תם עדיין, הוא החל לגרד את ידיו
החבולות מהתער בעזרת ציפורניו כשהוא פוצע את עצמו יותר, מרחיב
את החתכים בעורו. הוא לא שבע עד שראה שובלים של דם,רבים
שלוקחים איתם חלק מדמו, הזורמים יחד עם חטא.  

בלילה הוא לא הצליח להרדם. הוא חלם על אמו. בחלום הוא בורח, רץ
בתוך יער סבוך עצים וחשוך. העצים משלחים את ענפיהם לכל כיוון
והדבר מקשה עליו. הוא רץ מפני אמו. באוזניו הוא שומע אותה.
'אתה ילד רע ג'ק, ילד רע. אתה יודע לאיפה שולחים ילדים רעים.
כדאי שתשנה את דרכיך הרעות כי אלוהים לא אוהב אנשים כמוך'. אמו
מאחוריו, רצה גם היא. דמותה כל כך קטנה אך צילה בולע את כל
היער. בכל מקום שאליו הוא בורח צילה מקיף אותו ולא נותן לו
מנוחה. היא רצה מהר יותר, 'אני אשיג אותך ג'ק, אתה יודע'.
הוא התעורר כשמצחו מכוסה אגלי זיעה. הוא מתנשף ומסר מעליו את
חולצתו. הוא פונה לעבר הסלון. שם, על המדף מונח בקבוק ויסקי
משובח. הוא מוזג לכוסו ומשם היישר לגרונו. הוא רוצה להשתכר,
לאבד את חושיו, אך מחר צפוי לו יום עבודה. הוא אינו יכול להגיע
לעבודה עם חמרמורת. עליו להרדם בכוחות עצמו. הבוקר עומד לעלות
בעוד כארבע שעות. הוא ניגש לחדר השינה וכופה על עצמו שינה. אני
חייב להיות עירני מחר לעבודה. אסור שייראו אותי חלש, אסור
להחשף.

24.11.1996
הוא הגיע לעבודתו. הוא רגז כי סכין הגילוח חתך את פניו. יופי,
עוד סיבה להפניית המבטים. הוא לא נרדם טוב כל כך במשך הלילה
ולכן עיניו היו מעט נפוחות. מרי קידמה את פניו כהרגלה. היא
הביאה לו קפה כי ראתה שמצבו אינו כשורה. הוא רתח מכעס וחשש בו
בזמן. הרי לא באמת אכפת לה ממנו, היא רק עושה את זה מתוך הרגשת
חובה. היא החזיק בקפה חזק. היא שאלה אותו אם הכל בסדר בזמן
האחרון. זה כבר ממש עבר כל גבול. מה אכפת לה. מי ביקש ממנה
להתערב?

25.11.1996 השעה 09:30
הוא מביט לעבר השעון מן המיטה. לא ממש מתחשק לו לקום מן המיטה.
זהו היום החופשי שלו ועל כן הוא לא מוטרד כל כך מהשעה. אם לא
היה עליו לבקר את אביו בבית האבות הוא היה ממשיך להסתגר בביתו
בתוך השמיכות עד שיעלה השחר של היום הבא. הוא לובש את החליפה
שקנה מחנות יד שניה. למעשה הוא נראה די טוב עליו, כך הוא חושב.
החילפה במצב די טוב. היא בצבע חום כהה, למרות ששרווליה דהויים
במקצת. זו החליפה שהוא לובש לכבוד הביקור הזה. עבורו, הביקור
הזה הוא לא יותר מטרחה ובזבוז זמן, אך האחיות מפצירות בו לשוב
ולבקר הואיל ואביו שמח מאוד בזמן ביקוריו.
את ארוחת הבוקר שלו, קותלי חזיר ובייצים, הוא אוכל לאט. הוא
מנסה להרוויח זמן. הוא מפחד להתייצב ליד אביו, בו בעת הוא גם
כועס. כאשר הוא מסיים את ארוחת הבוקר ומדיח את הכלים הוא פונה
למכוניתו ויוצא לדרך. הוא מברך על כך, אף על פי שאין בו שמץ של
אמונה באל, שהוא לא נתקל בשכניו. לאחר מכן הוא נזכר כי זהו
יומו החופשי וכי כולם עובדים בשעה כזו, ולכן, אולי אין צורך
שיודה לבוראו. הוא נוסע לבית האבות שנמצא מחוץ לעיר. הדרך לשם
רצופה מכשולים, מאות מכוניות שצופרות, מצטופפות, שולחות זוג
עיניים מאיימות. הנהגים משתוללים מכעס, כלאחד מהם רוצה להגיע
ליעדו במהירות האפשרית. החום והצפיפות הזו מעיבה עליו. הוא
שונא להיות בין כולם, במקום המולתי. הוא נחנק לידם. הוא סוגר
את חלונות מכוניתו ומפעיל קלטת מוזיקה. זוהי הקלטת האהובה עליו
והא מצא אותה ליד 'מגרש המשחקים של מחמוד'.  קולה של הזמרת
צורם במקצת אך זה לא מפריע לו.
                   'או ישו הקדוש, ערסל אותנו בחקך
                   תן לנו מנוחה מן העולם הזה.
                   או ישו, הצל את נפשותינו מן הרע.
                   ברך אותנו,
                   הבא את הישועה על פני האדמה.'
הזמרת חוזרת על השורות הללו כמה וכמה פעמים. הוא לא ממש אוהב
את ישוע. אמו תמיד אמרה לו שילדים כמוהו יגיעו לגהנום, כשהוא
ערוך  ופותח את פיו לרווחה ויותר לא נפתח עבורם לעולם. ושם, שם
סובלים כהוגן. זה הזמן שלו לתקן את דרכו, אף פעם לא מאוחר
להצטרף לישוע.
לא היה לו זמן לאהוד את ישוע, היו לו מספיק צרות, לכן כמו שהאב
ג'ורג' מקניל אמר בדרשתו בכנסייה ביום ראשון, הוא ישוע יכול
להפנות את לחיו.

הוא הגיע לשערי בית האבות. השוער, אדי טוסון, לא מיהר לפתוח את
השער. הוא תקע  את מבטו בזוג שדיים מתפרצים מחולצתה של אישה
כבת שלושים, שעברה במורד הרחוב. לג'ק היה די חם ונמאס לו
משמוקים שאינם מבצעים את שהוטל עליהם. ג'ק פתח את חלון הרכב
וקרא לעבר השוער, הוא שנא לעשות מהלכים כאלה, לבצע שיחה, אך
הוא הבחין שהישועה לא תבוא מן השוער. השוער קרב למכוניתו של
ג'ק, הוא והסיגריה. 'כן?', הוא שאל, 'מה רצונך?'. מה רצוני,
ג'ק חשב, שאלה טובה חתיכת שוער מזורגג. 'ברצוני להיכנס', השיב.
השוער נשף את עשן הסיגריה ישירות לפניו. הוא יכול היה לחוש
בסיגריה כאילו האכילו אותו בזה. השוער התרחק מן המכונית
ובלחיצת כפתור הניח לו להיכנס. הוא חרד התחילה. מדוע האדם הזה
עיכב אותי. לא נראה לי שהוא כל כך רוצה שאני אכנס למקום. אולי
הוא קיבל פקודה מדני, האחראי על הביקורים ושעותיהם. בכל אופן
הוא לא הצליח לעצור בעדי. הוא החנה את רכבו בסמוך לבניין. שם
נמצא אביו. היה עליו לעבור את השביל המפותל כדי להגיע לכניסת
הבניין. הוא החליט לדרוך על הדשא ולא לבצע הקפה שלמה בכדי
להגיע לפתח. הדשא היה רטוב וכל מיני חרקים השתכנו בו. הוא צעד
במהירות. הוא הגיע לפתח הבניין כאשר שולי מכנסיו רטובים ודשא
מעטר אותם. הוא לא ממש שמח להגיע לפה. הדרך הייתה מסורבלת
וארוכה. עם זאת, היה בו זיק של תחושת הקלה. הוא לא אוהב אנשים
כל כך, הוא גם לא אוהב את אביו, ויותר מכך הוא אפילו מתעב
אותו, אך אין לו איש מלבדו על פני העולם הזה. לאף אחד לא אכפת
ממנו. הוא יכול למות בדירתו ואף אחד לא יבחין בכך, חוץ מאלכס,
השכן שדלת ביתו סמוכה לדלת ביתו של ג'ק שבוודאי יבחין בצחנה .
אף אחד לא יהיה בלוויתו, חוץ ממרי כמובן, כי מרי תמיד חייבת
לדעת מה שלומו, מדוע הוא נראה כך, כיצד ישן, וכמובן, ה'אם ירצה
קפה?'. הוא חייב לשמור על קשר עם מישהו, רק כדי להעסיק את ראשו
במחשבות אחרות, למלא חללים בראשו.
כאשר הוא נכנס לבית האבות דני מברך אותו לשלום ומודיע לו כי
אביו נמצא בחדרו. הוא מוסיף לומר כי אביו מסרב לאכול את ארוחת
הצהריים ולכן אולי יואיל בטובו, ג'ק האדיב והנחמד, להעלות איתו
את הארוחה. לג'ק מתחשק להגיד לא. לא אכפת לו אם הזקן ייגווע
ברעב. הוא מסכים.
הוא ניגש לעבר חדר האוכל ולוקח עימו את המגש. האוכל כה דל שהוא
לא מאמין שעל אביו לשלם את כל קצבתו על מנת לשכון כאן. כלב חי
חיים טובים מאלו. המגש מכיל עוף גרום, מרק צח ותפוחי אדמה
אפויים בתנור. האוכל אפילו לא מריח. הוא עולה במעלה מדרגות עד
לחדר 15. הוא נוקש על הדלת. אף אחד לא עונה. הוא לוחץ על הידית
ודוחף את הדלץ והחדר פתוח. הוא רואה את אביו, רזה מכפי שהוא
זוכר אותו מביקורו האחרון. הוא יושב על כיסא נדנדה מעץ אלון.
הוא מתנדנד ליד החלון. משקיף על השמיים הכחולים. 'אדון
אודונל'. אביו לא מסב את המבט. אביו אינו בריא. הוא לקה בשבץ
מוחין כשנתיים לאחר שהועבר לבית האבות. הוא אינו צלול כשהיה,
התרופות הרבות שמכריחים אותו לנטול משבשות עליו את דעתו. הוא
לעיתים חולם על ימיו כנער ואינו מבחין בין מציאות לדימיון. אך
הוא עדיין מבחין בג'ק. ג'ק לוקח עימו כיסא שמצא בפית החדר, לשם
כך הוא הניח על השידה את מגש האוכל. הוא מתיישב מול אביו.
'אדון אודונל'. הוא קורא בשנית. הוא מסרב לקרוא לו אבא. עבורו
הוא לא דמות שראוי לקרוא לה אבא. אביו שולח אליו מבט. הוא מפנה
את מבטו בשנית אל החלון, כאילו ראה דבר מה שלא רצה לראות,
כאילו היה לא מרוצה. גם ג'ק מסתכל לעבר החלון, עיניו רואות
יונים רבות שמדדות בין שאריות של לחם יבש שיושבי המקום מרבים
לפזר. הוא מפנה את מבטו אל אביו פעם נוספת. נמאס עליו שאביו
אינו מקדיש לו ולו מבט אחד ולכן הוא מתרומם מכסאו. אביו מחזיק
אותו בפרק היד. 'ג'..ג'..ג'ק', הוא מצליח לומר,' הישאר כאן עמי
עוד קצ...'. את שאר המילה אין בכוחו להשלים. ג'ק נשאר. 'אני לא
מרגיש כל כך טוב בני', הוא ממשיך. ראשי סחרחר והרגליים מייסרות
אותי'. הוא מבחין במבטו הזעוף של ג'ק. 'אתה כועס עליי?'. רק
היום?, ג'ק חושב, מאז נולדתי. ג'ק טוען כי הוא נשא עימו מגש.
אביו מתחיל לאכול. ג'ק התרחק לפינת החדר והחל ,כאילו, להתכווץ,
כאילו הקירות סוגרים עליו. 'אני לא תמיד אהיה פה, אולי כדאי
שתסלח לי'.
'לסלוח', ג'ק מתפוצץ בתוכו,' אתה האדם שלעולם לא אוכל לסמוך
עליו. לא לאחר שמיררת את חיי'.
'אינני אשם, מה יכולתי לעשות?, היית חייב לקבל זאת עליך, כך
נגזר עליך, אם היית יכול הייתי עוזר לעצמי ולך, אבל לא הייתי
מסוגל, אני אדם חלש, חלש'.
ג'ק שותק, הוא לא רוצה להוסיף לדבר.
בדרך הביתה הדמעות פורצות מעצמן.
   
26.11.1996

השעה 11:36. מרי קראה לו. היא טוענת כי המנהל מבקש ממנו להכנס
לחדרו. ג'ק מפחד. מה הוא עולל שעליו לפגוש במנהלו העגמומי.
ג'וש מקפיי - החזות המשעממת ביותר עלי אדמות. קירח בעל כרס
תפוחה. תמיד הייתה לו בעיה של הזעת יתר. אשתו ברחה ממנו לאחר
שפגשה במדריך הטניס שבעלה הצמיד לה.
ג'ק מפחד לקראת הפגישה. הוא לא ממש מרבה לדבר עם המנהל או מרבה
לדבר בכלל אך הפגישה עם אדם בעל כוח רב בעבודה די איימה עליו.
הוא לא נכנע לפחדיו וכשהוא אוזר די אומץ, שדרך אגב מספיקה
בדיוק כדי להרוג תיקן, הוא פוצח למשרד. ליבו משקשק כשג'וש
מבחין בו ותולה בו זוג עיניים מאיימות ומאשימות. ג'ק מנסה
לשמור על ארשת פנים קפואה, לא להציג לאויב את חולשותיו ואת
פחדיו. הוא שותק, מחכה לפציית פיו של ג'וש. מקפיי מדבר עם ג'ק
על החברה, שהיא חוותה וחווה משברים קשים. את כל הזבל שמקפיי
מוציא מפיו, לג'ק אין חשק או רצון לשמוע. לא אכפת לו אם
הרווחים יורדים, אחוז המפוטרים עולה והמשכורות צונחות. לא ולא,
לו אכפת מהשורה התחתונה, מה אתה רוצה בדיוק ממני?. המנהל
מתרוצץ בחדר כעולל שזה עתה ראה והכיר מקום חדש, סקרן. לג'ק יש
בחילה עתה. הדבר היחיד שג'ק חושב עליו זה האם היום יצליח לגרש
את השדים מעליו, האם ירווה נחת היום, אה, כן, והאם ג'וש חובש
פאה נוכרית. ג'וש מהרהר וחושב על הפגישה עם אביו כאשר לפתע הוא
מבחין כי מקפיי התיישב על כיסאו הרם, הכסא בו הוא מרגיש יוצלח.
מקפיי מנגב מעליו את אגלי הזיעה שהצטברו כתוצאה מהמאמץ של
הליכה ודיבור בו-זמנית. 'ג'ק, מקפיי פונה אליו. 'אני לא יאריך
במילים...'. תודה רבה, ג'ק חושב. הוא המשיך לומר,'המלצתי עליך
כעובד המצטיין. אתה עובד כראוי, אינך רב עם העובדים, שקט, שוקד
בעבודתך ומתמסר לה בקלות, אני גא בך בני. כפי שאתה בוודאי,
וודאי, יודע, הכנס ייערך ביום חמישי הקרוב, נוכחותך תכבד
אותנו.'. ג'ק הוכה תדהמה. הוא? הוא העובד המצטיין? אבל למה?
הוא אינו רוצה בכך. הוא לא ייחל ולא שאף לכך. בסך הכל רצה
לעשות את עבודתו כראוי, הוא לא רוצה עבור זאת פרס מסוים,
במיוחד לא כזה שמוגש לפני המון קולני. מקפיי גם הוסיף לספר לו
כי הפרס הוא כסף - 1000 דולר. ג'ק מתרגש לנוכח הבשורה כי הדבר
כרוך בכסף אך מצטיירת בראשו תמונה של אורות מסנוורים, הקול
הרעשני שבוקע מן הרמקולים. הוא מודה למקפיי ויוצא מן חדרו.
ראשו סחרחר וכאבים עזים תוקפים אותו. הוא מתיישב ליד שולחנו
הקט ואוחז בראשו. מרי, כמובן, איך לא?, החטטנית הקטנה ניגשת
אליו. היא מגישה לו גלולה. הרגשתו תשתפר, כך הבטיחה. הוא שואל
אותה לפשר הגלולה, מה שמה. היא לא מדברת הרבה אך טוענת שזה טוב
עבורו.
הכאב חולף מעט. בביתו הוא נשכב על הספה. לא אכפת לו מכלום, כעת
גם לא מהטקס הקטן שלו, הוא דוחה אותו בצער רב. אך היום הוא לא
מרגיש שהוא זקוק כל כך לטיהור. גופו עסוק בכאב הראש.

בלילה הוא שומע צרחות. מישהו נואש לעזרה. זה היה ג'רמיה - השכן
מהקומה השלישית. ג'רמיה היה נער שאביו ואמו מסרוהו לאמוץ כי
הוא נעשה כשאלו היו בני שמונה- עשרה, לא ממש הגיל בו אתה מחליף
חיתולים או מחפש גנון. ההורים המאמצים ,משום-מה, טענו שבנם לקה
באי שפיות וכך הרופאים החלו "לחגוג" עליו ולדחוף לו תרופות.
הוא השתגע. הם שכרו לו דירה בבניין הזה. הם לא מרבים לבקר
אותו. הוא תמיד צורח בקולי קולות בבניין, בעיקר בלילות. בבקרים
הוא מבחין בו מטייל ליד ערוגת הגזרים והכרובים. הריר שנוזל לו
מפיו מוציא ממנו כל חשק להתקרב אליו. כולם בבניין הזה מופרעים.
האחד משוגע יותר מהשני. היום, לדוגמא, דניאל החל להשתולל ברחבי
הבניין בטענה שהעציצים ליד דלתו ,שאמו האהובה הביאה לו, נגנבו.
' אני אהבתי אותם'- כך אמר למחמוד כשזה טען שאין צורך בשתילים
מזוינים שזקוקים למים, דשן ועוד דברים שחוסכים מהכיס "מטען
עודף".
דניאל לא מצא אותם כי ז'קלין - השכנה המרוקאית שגרה בבניין
לקחה לו אותם. ג'ק יודע כי ראה אותה מכניסה אותם לביתה. היא
גרה בקומה החמישית. היא אוהבת להשאיל דברים, כפי שהיא מכנה
זאת. היא גם לא ממש אוהבת את דניאל. הוא שומע בבוקר, עם השכמתו
מוסיקה, ג'ז. היא שונאת את זה.
זה בניין ממש מטורף. לג'ק אין מושג איך הוא נותר שפוי עם כל
ההמולה הזו. פלא ממש, ממש, שהוא לא התחרפן, כן אבל הוא תמיד
היה בעל אישיות יציבה. הוא ישן מצוין, בערך לאחר 4 שעות
שג'רמיה חולט מעצמו את כל הכוחות.

יום חמישי, 7:48.
ג'ק נכנס למכוניתו אבל לא לפני שמחמוד עיכב בעדו. חשבתי
לעזוב, מחמוד קרא.הוא סיפר כי משפחתו חושבת על כך שהוא יעבור
לגור בשכנות אליהם. הם דואגים לו וחוששים כי מחמוד לא ישרוד
פה. ג'ק טען כי הוא עצמו ניסה לברוח מהמקום הנורא הזה אך
הדבר לא עלה בידו. אין לו כסף למקום אחר, אין לו הורים שיממנו
לו מעבר והדודים שלו לא ממש מבחינים בקיומו. הוא מבין את
מחמוד. הוא מעיף מבט חטוף לעבר הגדרות, השער המחליד, היונים
שמחרבנות בכל מקום, האנשים המטורפים שיש כאן והעיניים
המשגיחות, החודרניות, שבוחנות אותך. כן, אין ספק שהוא היה
בורח מהטירו הזה לטובת מקום נינוח ופשוט, לא סגור כל- כך
ולוחץ. אבל כפי שהוזכר, אין לו ממש לאן.
כך היום שלו מתחרבן, הוא חש קנאה עצומה. יש לו כאב ראש חזק.
הוא לא נטל את התרופות כפי שהורו לו. אין לו כוח ועצבים למלא
הוראות שכביכול יטיבו עמו. הוא נוסע לעבודתו.
מרי לא הייתה בבוקר בעבודה. היא עזרה בהכנות לכנס ולכן קיבלה
יום חופשי. היא תמיד אחראית כאן על הכול, נוטלת יוזמה, דואגת,
מארגנת, בוחנת, סוקרת, מעצבנת, זונה מחורבנת, שנשמתה תשרף. הוא
שמח שהיא לא לידו, אחרת, היא הייתה מתחילה במסעות הדאגה שלה.
'אולי אתה צריך קפה, כדור, זה מה שאתה צריך'- תמיד היא אומרת.
דוחפת לי את התרופות שלה. זה כל מה שהיא עושה. מנסה להרעיל
אותי.
בכל אופן, הוא ממשיך בעבודת הניירת. הוא די מתרגש. היום יכריזו
עליו כעובד המצטיין. ישו הקדוש, מה יהיה. לא בא לו לעמוד בצלו
של האח הגדול. 'האח הגדול' תמיד סוקר אותו. שהוא לא עושה מעשי
שטות, שהוא מתנהג כראוי, מנסה להפוך אותו לאחד כמוהם, אבל הוא
לא, הוא שונה. הם לא מבינים.

השעה 18:34
ג'ק מתכונן לקראת הכנס. הוא לובש את חליפתו החומה. לאחר
שעניבתו הוכנעה לשבת במקומה ,כראוי, הוא מבצע את הטקס הקטן
שלו. הוא מתרגש ומזיע. אסור לו להרוס את החזות שכל כך התאמץ
עבורה. הוא מתנקה , מתקלח, מגהץ את החליפה ומתחיל להתארגן
בשנית. הרי הוא לא רוצה לעלות על הבמה ולמשוך אליו את
העיניים.
דודה פטסי התקשרה אליו. צלצול הטלפן די הבהיל אותו, שכן
מחייגים אליו אחת לשנה כאשר שואלים אותו אם הוא רוצה להשתתף
בסקר.
דודה פטסי, אחותו של אביו אהבה אותו במיוחד. כשהיה קטן היתה
נוהגת לבקר אותו כשבידיה ממתקים וצעצועים רבים. עם השנים הכל
חלף, במיוחד לאחר שאמו אושפזה. היא לא שמרה על קשר.
היא התקשרה לבשר לג'ק כי היא מגיעה לכנס. המנהל שלו התקשר וגם
מ..מרי. הם הודיעו לגברת תומפסון כי ג'ק יוכרז כעובד המצטיין
לשנה הזו. הם רוצים בנוכחותה. היא שמחה. ובכן, זהו היה האחיין
היחיד שלה. היא אוהבת אותו והוא חשוב לה גם אם הוא לא כל כך
מוצלח.
ג'ק שמח על כך שמישהו נזכר בכך שהוא חי ונושם, אמנם הוא נעשה
עצבני יותר. הוא הביע את רגשי תודתו לדודתו וכך סיים את השיחה.
הוא נעשה עצבני כי פתאום הארוע הזה קיבל נפח גדול יותר ומפחיד
יותר. מאות עיניים שנעוצות בו ואף אחת אינה חביה כפי שהיא
נראית. בעיניהם אתה חסר חשיבות, טעות בייצור המפעל. הברה לא
באמת מקבלת אותך, הם מציבים סימני שאלה כה רבים שאין ביכולתך
להשיב על כולם. הוא היה מתוח עוד יותר כאשר שמע כי מרי התקשרה
לדודתו. האישה הזו אכן מעורבת בכל חייו. אין לו רגע של מנוחה
ופנאי ממנה.

השעה 19:25
הוא נכנס למכוניתו ויוצא אל דרכו. הכנס נערך באולם גדול מחוץ
לעיירה. הדרך כה ארוכה.

השעה 20:00
הוא נכנס בשערי האולם. המקום היה הומה אדם.  
מכל פינה בלטו אנשים בעלי עיניים סקרניות, חודרניות כאלה שעושת
לך חשק לברוח. ג'ק די אמיץ לידם, הם לא עושים עליו רושם למרות
שהם כל הזמן מנסים לעשות רושם שכל העולם קיים בגלל חסדיהם. הם
שתורמים, פועלים ומשקמים. כן, גם הכנס המחורבן הוא יוזמה של
מספר אנשים כאן. יפים למדי אם יורשה לציין. לכל אחד יש מעמד
וכסף, המון כסף שמקנה להם המון כוח ועוצמה, אף אחד לא יתפלא אם
הגשם יפסיק לרדת שכהם יצוו עליו להפסיק. בכל אופן, הם אלו
שמימנו את ההזמנות, את שכירת האולם, המשקאות והאוכל, אהה וגם
את הבמה המפלצתית שג'ק יעמוד עליה הערב ויוכתר כעובד המצטיין.
ג'ק שונא את זה שכולם מנסים להיות נחמדים לכולם, לא אמיתיים.
הם לא באמת מקבלים כל אחד לקרבם, עובדה, אותו הם לא מקבלים.
מציבים סימני שאלה בפתח למרות שהם מזמינים אותך.
מרי הבחינה בו, הנחש האסי הזה היה לבוש שמלה כסופה, וזו הבליטה
את כל קימורי גופה. היא נראתה כל כך נאה היום, לא כפי שהיא
נראית בסניף. חבל שהפנים הורסות לה כל כך. היא מחייכת ונדמה
היה לג'ק שמעט מן השפתון היה מרוח לה על השיניים הקדמיות. אז
איך אתה מרגיש היום- כך היא פנתה אליו. לא פלא, ג'ק מרגיש כל
יום לא טוב והיא זו שדואגת לו. לאחר שיחה מנומסת ולא קולחת כל
כך, לא שמרי התאמצה לצור שיחה, היא הייתה חייבת, הרי הם עובדים
בסניף יחד, מן הראוי שידברו מעט, היא גם זו שהמליצה עליו כעובד
המצטיין, מרי פונה לנתיב אחר.
ג'ק ממשיך  לסלול את דרכו בין האנשים. הוא בתוך מלכודת כזו כי
הוא רוצה לברוח לצד האולם אך מכל צד אנשים ממשיכים להגיע.
הוא מבחין בדודה פטסי. היא כל כך התבגרה. היא נהייתה אף יותר
מכוערת משהייתה למרות שלג'ק לא כל כך אכפת. היא נשקת אותו ברוך
כשהיא פוגשת בו. עיניה נוצצות. איפה לעזאזל היא הייה עד עכשיו.
אאוו, דמעות, ברור שזה מה שיתקן את שעשתה. שזנחה אותי פה.
היא חובקת אותו. ילד שלי, כך היא קוראת לו. היא מספרת לו על
בעלה שנפטר לא מזמן, על בנה, מייקי, שעזב אותה לטובת אירופה.
היא כל כך שמחה שהוא לצידה. כל כך הרבה זמן הוא כלוא כאן,
במקום המחורבן הזה. למען האמת גם הוא שמח שהיא פה, הוא כל כך
בודד.

השעה 9:21

מקפיי התייצב על הבמה. הוא מתכוון להכריז על העובד המצטיין של
הסניף. לכל האנשים לא ממש אכפת, כולם כל כך עייפים. הריקודים
ושיחות הנימוסין הללו עייפו ושיעממו כאחד.
מקפיי פותח במילים והקול שבוקע מן הרמקולים צורם במעט. " הסניף
הזה פועל שנים רבות בזכותם של אנשים רבים שתורמים מכספם ומזמנם
ללא רבב. כל כך אכפת להם שהסניף יתפקד ויעסיק רבים. תודה לכם.
אל לנו לשכוח את האנשים הקטנים שעובדים בסניף, אלה שעובדים
שעות ומתאמצים, פועלים במרץ כדי שהמקום יתפקד ויוכל לשרת רבים
מדי יום. תודה לכם. התייצבנו כאן כדי להעניק שי צנוע לעובד אחד
כמו כל שנה. שי זה הוא הבעת ההוקרה. אז הינני מתכבד להזמין
לכאן את ג'ק קולין". האולם כולו מחא כפיים כשג'ק הניח את רגליו
על הבמה. ג'ק התרגש כפי שמעולם לא התרגש. הוא נלחץ מתשומת הב
הרבה שהוגדשה לו, רק לו. האורות של הואלם סינוורו ותו והוא לא
יכול היה לראות פרצופים. ק חליפות ושמלות שלאנשים מכובדים. הוא
שמע את שיחותיהם אבל כאילו באו מרחוק. הוא ראה את מקפיי
בבהירות אמנם הוא לא שמע את שאמר. ג'ק קבל מעטפה שנמסרה לידו
ע"י מקפיי. המילים היחידות שג'ק הבין ממר מקפיי היו "האם תרצה
לומר דבר- מה?. ג'ק השיב בשלילה וירד מן הבמה. מרי ודודה טסי
ניגשו אליו. לחצו את ידו.
כשהשאר שכחו את עצם קיומו הוא ניגש לעמדת המשאות. הוא מזג
לעצמו ויסקי כשמרי ניגשה לעברו. היד רעדה לו במקצת, כמו תמיד,
כאשר הוא מדבר עם אנשים. הוא שפך מעט על השולחן ועל ידו. ,לא
נורא", היא הפטירה, "אני חושבת שאתה זקוק למעט מנוחה, בכל זאת
זה יום גדול עבורך". ג'ק חשב שזהו רעיון טוב לשוב לביתו. עבר
זמן רב והוא עייף מאוד. הוא נפרד מדודתו וצעד לעבר החנייה,
למכוניתו.
הוא רק רצה לנסוע במכוניתו כשהרוח מצליפה בפניו ומדכאת את
דאגותיו.

השעה 23:00
"מרי, גשי הנה בבקשה, ברצוני לשוחח עמך".
"כן, גברת תומפסון, מה רצונך?"
"אני שוקלת להעביר את אחייני, ג'ק, לביתי. אני חושבת שעליו
להיות לצד משפחתו. אני.."
מרי קטעה את גב' תומפסון. "גב' תומפסון, הואילי לסלוח לי, אך
אינני מבינה. מדוע את חפצה בכך. הלא את זו שלפני שנים רבות
מסרת אותו לידי בעיניים דומעות ובפיך שגור הפזמון המתנגן:
'איני יכולה להחזיק בו'. כעת לאחיינך חיים משלו. הוא עצמאי כמו
שאר הדיירים שהגיעו הנה: גרים בדירה משלהם בבניין עם שאר
חבריהם, כאשר לכל אחד דירה, הם מוסעים לעבודותיהם, אנו
משגיחים עליהם, שא יאונה להם כל רע. שם, שם הם לא שונים
מהיתר, כולם לוקים בנפשם בלי יוצא דופן. הם מעורים שם ואחינך
גם הוא. אינך יכולה לעקור אותו ולהביא אותו, ייתכן, לסביבה
עוינת שלא תקבל אותו ולא תשלב אוו בחייהם.
"אני יודעת.." השיבה גב' תומפסון." אחרי שמו שרפה את ביתם
עליו, על אחיו הצעיר ועליה לא ידעתי מה לעשות, בעלי לאהיה מוכן
לקבלו, הוא היה משתולל ומכה. הוא ניסה להצית גם את משפחתי. לא
הייתה לי ברירה. כעת.."
"כעת את לבדך". השלימה אותה מרי." בעלך נפטר ובנך לא עמך, נותר
ג'ק."
למרי היה די מכאיב לשמוע זאת. זוהי האמת המרה. ספקות החלו
לכרסם בה. היא צודקת. היר אני השלכתי אותו הנה וגם אם נותר
ממנו בעבר שביב של היגיון בריא ושפיות הרי שאלו נעלמו כאן. לא
טרחתי לצלצל ולשאול לשלומו. אפילו כרטיס ברכה לכבוד השנה החדשה
לא שלחתי והרי שאת כל הגים הוא העביר כאן, לבד.
היא הביטה לבחוץ. היא הבחינה בו יושב באוטובוס שרק המתין שכל
חבריו מהבניין, שהתלוו למאורע המיוחד הזה, יאספו ויתישבו
כהלכה. הרוח הכתה בפניו, הרוח בדרה את שערו. פניו היו כה
אבודות. מכיוון האוטובוס נשמעו צרחות וקללות. דניאל, אותו
הכירה במהלך הערב חיטט באפו, מחמוד היכה על ראשו, מירנדה צעקה
וקיללה את שכנתה לספסל האוטובוס. הטירוף שבקע משם הותיר אוה
מודאגת למצבו של ג'ק. היא תארה לעצמה את הצרחות שבוקעות מהביין
יומם וליל. שם גר ג'ק?.
היא ראתה לא פעם את המקום כשהייתה חולפת במכוניתה. בניין מוקף
גדר. זה נראה כמו כלא. סגור ומסוגר. הכל שם כל-כך אפור וחסר
חיים. מן האדמה מבצבצים גזרים וכרובים וכל מאץ נואש להכניס צבע
למקום ע"י עציצים כשל.
בשניות ספקותיה התבטלו.
לא, לא ג'ק, הפנים אני לא אניח לך, אתה לא תוסיף לדעוך.