עשרים ואחד ביוני. היום הכי ארוך בשנה. היא מכוונת את העדשה
ומצלמת את הכלה. אמרו לה שיהיו מאה חמישים אורחים. הגיעו יותר
משלוש מאות. גם אם תתאמץ מאד היא לא תמצא שלוש מאות אנשים שהיא
רוצה לראות. בטח לא בחום הזה. הרחבה צפופה. אנשים נתקעים בה כל
רגע. היא מנסה לצלם את אמא של החתן אבל אשה עם מחשוף ענק דוחפת
אותה הצידה. היא מרימה שוב את המצלמה. מרפק נתקע בה מאחור. היא
עוצמת עין אחת ומנסה לצלם את החתן. מישהו נעמד מול העדשה. גל
החום לא נשבר. החזאי שוב טעה. ענן של חום מעיק עוטף את הרחבה.
האיפור של הדודות נוזל. העיניים שלהן נמרחות על הלחיים, כמו
בציורים סוריאליסטיים. אמא של הכלה עוברת מולה. היא מצלמת
אותה. בשיחה המקדימה הזהירו אותה שהיא לא אוהבת לראות תמונות
של עצמה. היום הזה לא ייגמר לעולם. הוא רק נמתח ונמתח. לפני
שנתיים סיימה ללמוד צילום. זוג עומד מולה מחובק. הם מבקשים
שתצלם אותם. לפני רגע ראתה אותם מתווכחים. סביב בתי השחי שלו
מופיעים שני כתמי זיעה ענקיים. חברה שלו מתפלשת עכשיו בתוך אחד
מהם. הריסים שלה מלאכותיים. היא לוחצת על הכפתור. הרגע הזה
הונצח. קצה של שיפוד ננעץ לה בגב. כשלמדה צילום הבינה שכל דבר
שהיא מצלמת הוא בעצם דיוקן עצמי. צילום של חדר ריק. של עץ
בודד. של זוג מאושר. כל תמונה כזו היא הדרך שלה לספר משהו על
עצמה. נער מתבגר מושך לה בשרוול. הוא קורא לה לצלם אותו עם שני
חברים שלו. הפרצופים של שלושתם מלאים בפצעונים. היא ממקדת את
העדשה בלחי של אחד מהם, ומצלמת. כל מה שראתה היה עיסה מבריקה
של זיעה, מוגלה ודם. לפרויקט הגמר שלה צילמה מקררים. היא עברה
בין הבתים של אנשים שהכירה וצילמה את התוכן של המקרר שלהם.
שורה ארוכה של תמונות של מדפי מקרר לבנים, שעליהם מפוזרות
קופסאות גבינה, חומוס, כמה ביצים וחצאי עגבניות. במקרר שלה היו
רק שני יוגורטים דלי שומן, מעט ירקות ובטריה ישנה. גם מה שאתה
מחזיק במקרר הוא דיוקן עצמי. היום הזה רק מתארך והולך. מישהו
צובט את ישבנה. היא מסתובבת ומוצאת שם את אבא של החתן, מעשן
סיגר. הוא מחזיק ביד שיפוד עץ עם חתיכות שמנוניות של עוף. גם
מה שאתה בוחר לעשן הוא דיוקן עצמי. בכניסה לתערוכה שלה היתה
דלת. כשהדלת נפתחה נדלק האור בפנים, כמו במקרר אמיתי. אבא של
החתן נותן לה שטר של עשרים שקל ומבקש ממנה לצלם תמונות יפות.
טיפת זיעה נוטפת מהסנטר שלו אל מתחת לחולצה. היא לוקחת את השטר
הלח ומגלה שהוא רשם עליו את מספר הטלפון שלו. עוד דיוקן עצמי.
היא חייבת להשתין. מישהו קורא לכולם לבוא לחופה. היא מחפשת את
השירותים. אפילו השתן שלך הוא דיוקן עצמי. כל כיוון שהיא מנסה
ללכת אליו חסום על ידי אנשים שהולכים לכיוון ההפוך. אפילו
לעמוד במקום היא בקושי יכולה. הם דוחפים אותה לכיוון החופה.
מחר יש לה עוד חתונה לצלם. גם מחר יהיה היום הכי ארוך בשנה.