במדבר שומם
עם עצי ערבה דוממים
רוח אינה נושבת
ודמויה לי הזיה -
מונטאז' של אישה יפה.
מושיטה ידי לגעת אך
התמונה כבר נעלמה
מאמצת עיניי, מחכה לתשובה.
סוגרת אותן וכשפוקחת
דמותך אליי משקיפה.
את עומדת פה,
באמצע האין קץ
ושער מעלייך ואף נץ אינו מרחף.
את משדרת הילה, שלווה, רגיעה
אל זרועותייך הבטוחות נפשי רוצה.
אל תוך החלל המטשטש את דמותך
נאבקת בכוח ידיי המחפשות נחמה.
אל תוך השקט שאף בריאה לא שמעה
הודפת את רוע הסביבה השונה.
ואת עדיין עומדת ביופייך המהמם
ולבי אל נשמתך אומר: היי שלי
ויחד נברח אל מקום אחר,
אל מקום בו השמש תזרח וירוק יפרח,
אל מקום בו את תהיי שלי ונהיה רק את ואני. |
