היינו בני ארבע-עשרה או חמש-עשרה, והתגנבנו בלילה לגן השעשועים
שהיה אז חדש ברחוב פאירברג בשביל לגנוב מספינת-הפירטים שהייתה
שם שלט עם ציור של גולגולת. כל החברים שלי כבר מכירים את
הסיפור הזה, מישהו גם אמר לי פעם, "אתה חייב לתקוע בכל מקום את
הסיפור ההוא על הונדליזם הילדותי שלך? יש בזה משהו קצת חולני,
אתה לא חושב?" מעניין שאף אחד לא טרח לשאול אותי למה עשינו את
זה. למה באמת? בגלל שהיינו בני ארבע עשרה והיינו באמצע השלב
הזה של עבריינות נוער מינורית שכל ילד עובר, ואל תגידו לי שלא.
לפחות אצלנו זה הסתכם בקצת השחתה שממילא אף אחד לא שם לב אליה.
זה הרי יכול להיות הרבה יותר גרוע.

היינו אני, פיט-בול, עומרי ופיקובסקי. אני זוכר שהיה אחר
צהריים לוהט והיינו בדרך חזרה ממגרש הכדורסל, זה שכל הבטון בו
כבר היה סדוק לגמרי והיו בו ברזיות שהשפריצו מים חמים ותפלים.
היינו בדרך לפיצרייה השכונתית שבה עבד חבר של אחותו של עומרי.
החבר הזה היה מוכן, בתנאי שהיינו נשבעים לסתום ת'פה ושאף אחד
לא היה רואה, למכור לנו בירה אחת לארבעתנו. לפעמים שתיים.
חשבנו את עצמנו לאיזו כנופייה מהארלם, מינימום. אם היית רואה
אותנו, מתנהלים באיטיות לאורך השדרה, מכדררים בעצלתיים כדורסל
חדש לגמרי על מדרכה רותחת ובועטים בפחיות מזדמנות - יכולת כבר
לדמיין את הכותרת בעיתון: "השתובבות נעורים של ארבעה צעירים
הסתיימה בטרגדיה." לצערנו לא הייתה טרגדיה.

הרעיון עלה במוחו של פיט-בול כשעברנו ליד גן השעשועים ברחוב
פאירברג. לפיט-בול בא הכינוי מקעקוע בצורת ראש של כלב בולדוג
על כתפו הימנית. לפני כן קראו לו אייל. הוא עבד קשה מאוד כדי
להטמיע אצל כולם את הכינוי החדש שלו, וכחלק ממאמצי ההסברה
הקפיד ללבוש רק גופיות או חולצות ללא שרוולים, מציג לראווה את
ראש-הבולדוג שלו: פיט-בול הקטלני היה כל מה שרציתי להיות. אבל
גם בשיא החום תמיד היה סוחב איתו חולצת משבצות עם שרוולים
ארוכים, מהסוג שהיה אז באופנה, כדי ללבוש במהירות-הבזק כשהוא
חוזר הביתה - שאימא שלו לא תדע על הקעקוע. עד היום היא לא
יודעת.

"אני רוצה את זה," אמר פיט-בול כשעברנו ליד גן השעשועים,
והצביע. בהתחלה חשבתי שהוא מתכוון לילדה אחת, בערך בגיל שלנו,
שישבה שם על ספסל. היא קראה ספר והשגיחה על אחותה הקטנה ששיחקה
בארגז החול. אבל פיט-בול התכוון לספינת הפירטים: מבנה של קרשים
בצורה הכללית של ספינה עם מגלשות בצדדים, תותחים קטנים שאפשר
לדחוס לתוכם חול, הגה מסתובב, חבל לטיפוס שהשתלשל מהחרטום,
תורן עם סולמות בשביל להגיע למעלה, וגם שלט שעליו הייתה
מצויירת בצבע לבן גולגולת עם שתי עצמות. "זה." חזר פיט-בול,
והצביע שוב, עם יותר דגש וחזון הפעם. ארבעתנו הבטנו על השלט.
"יאללה." אמר עומרי. הוא היה אומר 'יאללה' גם אם פיט-בול כן
היה מתכוון לילדה ההיא עם הספר.
"לא עכשיו, נעל." אמר פיט-בול. "יש פה אנשים. נחכה קצת שיחשיך
וכולם ילכו."

התיישבנו על גדר האבן הנמוכה. "אצל מי הסיגריות?" שאל
פיקובסקי. שלושתם הסתכלו עליי, כי אני הייתי זה שהופקד על
קופסת המרלבורו שלנו כשעזבנו את מגרש הכדורסל; אבל כשניסיתי
להוציא אותה מהשרוול המגולגל שלי, קלטתי שעזבנו שם גם את
הסיגריות. "יא נעל, זה בגלל שאתה מתעקש לדחוף ת'סיגריות לשרוול
שלך כמו קלינט איסטווד." קונן עומרי בקול. "פעם אחרונה שנותנים
לך להחזיק 'תם."
"אולי תסתמו, אנחנו אמורים לא למשוך תשומת לב." אמר פיט-בול.
אז שתקנו. לא עבר יותר מדי זמן עד שהתחיל להחשיך, והילדים עם
ההורים שהשגיחו עליהם התחילו לעזוב. הסתכלתי על הילדה שהמשיכה
לשבת על הספסל עם הספר שלה, אחותה הקטנה מתפלשת בארגז החול.
הזבובים והג'וקים שהצטברו ליד פנס-הרחוב התחילו להציק לה, היא
קראה בשקט ומדי פעם שלחה יד להעיף איזה חרק מעצבן. לאחות הקטנה
נמאס מהחול והיא התיישבה לידה על הספסל, מתנדנדת בחוסר סבלנות
קדימה-אחורה. בסוף כשכבר היה די חשוך הגדולה קמה, ארזה את הספר
שלה בתיק, לקחה את הקטנה. לפני שעזבה היא שלחה לעברנו מבט קצר:
ראיתי שאתם שם, שלא תחשבו שלא. ואני יודעת בדיוק ממה אתם
מורכבים.
היא התנדפה. נשארנו רק ארבעתנו עם ספינת הפירטים. גם בחושך,
הגולגולת זרחה במין לובן טמא, כאילו מהדקת לעברנו את קווי הלסת
הצבועים בגסות. למה-מי-אתם?
"יאללה." אמר עומרי. עומרי ואוצר-מילים היו כמו עומרי והיגיינה
אישית: לא הולכים ביחד. קמנו והתקדמנו בשורה בהליכה של ארבעה
כלבי אשמורת; כמה שהערצנו את עצמנו.

פיט-בול קפץ וטיפס לסיפון, נראה כחוכך בדעתו מה הכיוון הכי טוב
אל היעד. "תשים עין," הורה לי. מיהרתי לתפוס עמדת תצפית.
"פיקובסקי, אתה תשמור לכיוון השני. עומרי בוא תעזור לי פה."
אם ציפיתי למבצע צבאי מסובך ומורכב, עם סכנה שאורבת בין צללי
הלילה, והפגנת יכולות הלחימה והמשמעת העצמית של כנופיית מחסלים
ליליים שקטים ומיומנים - אז מה שהתרחש בדקות הבאות היה אמור
לפכח אותי קצת. פיט-בול ועומרי ניסו להגיע לשלט, שהיה תלוי על
צד הספינה - גבוה מכדי להגיע אליו מלמטה אבל גם מהסיפון הוא
נמצא מחוץ לטווח הושטת יד. הם ניסו לבעוט בקרשים בדופן הספינה
מבפנים כדי להפיל אותו. "תעשו קצת יותר רעש, יש מישהו בקצה
השני של הבלוק שלא שמע אתכם." אמר פיקובסקי באיטיות. "אתה תעשה
ת'תפקיד שלך ותשמור במקום לעמוד שמה כמו קלינט איסטווד!" ענה
לו עומרי. עוד פעם קלינט איסטווד. מה הקשר? לא יודע. קלינט
איסטווד היה בשביל עומרי מישהו שצריך לומר את השם שלו אוטומטית
אחרי המילה 'כמו'.
בסוף עלינו על הפתרון; קרש רופף אחד נשבר די בקלות, ועומרי
ופיט-בול השתמשו בו בתור מנוף, השחילו אותו בין השלט לגוף
הספינה ונשענו עליו בכוח. נשמעו חריקות ומחאות של עץ, נפץ יבש
ומהדהד, והקרש התנתק מהספינה ונפל בחבטה עמומה על החול החם.

עומרי ופיט-בול ירדו למטה בצעדים איטיים, מדודים, של נינג'ות
אחרי הקרב. ארבעתנו נאספנו מסביב לשלל; הגולגולת האילמת
והמובסת הייתה מוטלת על החול. הלילה היה חשוך מאוד, בלי
כוכבים, חם ואביך ומאשים, ולמרות שהשאלה לא נשאלה בקול רם היא
הייתה באוויר: מה עכשיו?
בגלל שאחרי שהצלחנו במשימה הקשה שנטלנו על עצמנו, המצב שבו
היינו היה כזה: דברים כאלה הרי לא נעשים למען מטרה מוגדרת או
תועלת כלשהי אלא בדיוק להיפך, חוסר התוחלת שבמעשי פורענות
ילדותיים הוא שמהווה את הטריגר להם. זה סוג של מסע לחקר עצמי,
לא יותר.
פיט-בול איבד עניין בגולגולת מרגע שהשיג את הריגוש המיידי שלו.
עליי לא סמכו עם מה שהיה, בכל זאת, השלל של פעולת הביזה הלילית
שלנו. לפיקובסקי אף אחד לא התייחס ברצינות, ועומרי טען שהוא לא
יכול לקחת את השלט הביתה כי אם אבא שלו יגלה הוא יהרוג אותו
במכות. אבא של עומרי היה מורה למוסיקה, אחד האנשים העדינים
והנחמדים ביותר שיצא לי להכיר מאז ועד היום, אבל כמו שאמרתי -
חשבנו את עצמנו לכנופייה בהארלם. מינימום. ויש כמה דברים של
אווירה שאי אפשר בלעדיהם.
אז בסופו של דבר גררנו את השלט כמה רחובות עד שנפטרנו ממנו
בתוך צפרדע ירוקה של זבל מאחורי המכולת של שרעבי.

העניין הוא שבערך שבועיים אחר כך, מישהו החליט שזה יהיה רעיון
טוב לשרוף את ספינת הפירטים לגמרי. זה פשוט קרה לילה אחד. מכבי
האש הספיקו להגיע בזמן בשביל לכבות את אחרוני הקרשים החרוכים.
תותחי הברזל והסולמות של התורן נשארו מוטלים שם מעוותים
ומפותלים בין ההריסות העשנות. כך שמה שאנחנו עשינו די מתגמד,
וכבר לא שווה מי-יודע-מה.

אבל בכל זאת - אנחנו עשינו את זה. אני הייתי שם. בגלל זה, יש
סוד אחד שאני משאיר לעצמי בדרך כלל, כל פעם שאני מספר את
הסיפור הזה: אני מצטער שלא שמרתי בכל זאת את הגולגולת ההיא.
לפחות הייתה נשארת אצלי עדות מפלילה, תזכורת תמידית לאשמה, סוד
אפל מהעבר, שלל-קרב, או אפילו סתם מזכרת.