סיפור מצחיק על עזים. מאת יואב ספקטור.

שלום, קוראים לי ליאור ואני בן 14. אני גר בתל אביב בתוך מוסך
נטוש. אני עברתי למוסך בגלל שאף אחד לא ידע עליו וחוץ מזה לא
היה לי מקום אחר לגור בו. הוא  מוסתר טוב עד כדי כך שאני לא
טורח לנעול אותו מתי שאני יצא. את המים והחשמל ואפילו את
הרהיטים והאינטרנט בחרא הזה בניתי והתקנתי בעצמי וגם באופן
חוקי חוץ מהקטע שאני לא משלם. המצאתי תוכנה במחשב שהעבירה את
הכסף שאני צריך לשלם לאנשים אחרים ושהם משלמים במקומי. אני לא
גאה בזה אבל אין לי כסף ו/או בררה אחרת. אין לי מושג איך זה
עובד מבחינה טכנולוגית. אני לוקח את זה בתור עובדה.

אני תלמיד לא מי יודע מה. הציון הכי גבוה שקיבלתי בכיתה ז'
היה 7 בספרות. 7 מתוך 100. ושלא תבינו לא נכון, התשובות היו
נכונות רק הנוסח לא היה טוב ואני חושב שזה שכתבתי המורה פסיה
בת זונה לא עזר לעניין. לפחות לא לי. בכול מקרה הסיבה שאני
כותב את כל החרא הזה זה בגלל שהמורה לחשבון, המורה למדע, המורה
ללשון עם המנהלת החליטו שאין לי דמיון בגלל שאני גאון או משהו
כזה. אבל לפי דעתי הכריחו אותי לכתוב את זה בגלל שיש לי שגיאות
חתיב נוראיות. חתיב זה בכ' או בח'. סליחה עוד פעם. יש לי
שגיאות כתיב נוראיות. המשימה שלי היא לחתו... סליחה, לכתוב קטע
הכי הזוי ודימיוני שאני יכול להוציא ממוחי.
וזה מה שיצא: סיפור על עזים. למה מה קרה.
כן, אני זוכר את התקופה שהיו בבית הספר עזים בפינת החי. זה היה
ביום ראשון או שני בהפסקת האוכל. אז היה לי אטרף על העזים
האלה. אני המצאתי סיפורים שהם יכבשו את העולם וכל מני כאלה
דברים, וסיפרתי אותם באופן קרצייתי. מה שיכול להסביר את המצב
החברתי הירוד שלי. בכול מקרה בהפסקה הזאת הלכתי במסדרון שליד
חדר המורים וראיתי את רוזי.
"מה נשמע רוזי!"
"או, ליאור מה נשמע. הסתדרת עם השיעורים במדע שנתתי". לא
עניתי. לשאלה שכזאת אתה יכול לענות בחופשיות אם אחד הילדים
שואל אותך, אבל למורה... ועוד לרוזי! אחרי הכל איך שמישהו אומר
לה את המילה ''לא'' היא רצה לספר לכל הבית הספר, אפילו אם
השאלה הייתה האם הכנת את הקפה?
"תגידי למה יש עזים בבית הספר?" אני ידעתי חלק מהתשובה. יש
עזים בבית הספר בשביל להתחמק מתשובות.
"לא יודעת אולי תשאל אותם?"
"רוזי, בגלל העזים האלה הורידו לנו יום מהטיול השנתי".
"איך אתה ידע אם לא היית בטיול".
"אני  יודע..."
"מה יש לך לולב באף?" אמרה והסתובבה פורצת בצחוק מתגלגל הולכת
לכיוון אחד המסדרונות.
"אוקי. מה זה היה?" אחרי שלוש שניות מישהו הכניס לי אגרוף
ללחי. אני הכנסתי מרפק ללחיו של הבן זונה באופן אוטומתי. קרב
המכות התחיל מיד ונמשך לפחות כל ההפסקה. במהלכו מספר הילדים
סביבנו הלך וגדל. באמצע הקרב גם הקהל לקח חלק במהומה ובאותו
זמן אני ברחתי מבית הספר. לא היה לי סיכוי לנצח בכל מקרה.
בזמן שרצתי הביתה חשבתי על מה שקרה. יכולתי להישבע שעז עם
יהלום סגול על הראש תקפה אותי.
"אני יותר מדי זמן בבית הספר הזה. כנראה אני לא אבוא לבית הספר
מחר. ומה שבטוח אני אעזוב את הקטע עם העזים". חשבתי.
איך כשהיגעתי הביתה פתחתי את המחשב ואחר כך את המסנג'ר. רוזי
הייתה שם.
אין לי מושג איך השגתי את המסנג'ר שלה אבל הוא תמיד היה שם
מחקה לי כמו המקרר הריק במטבח המאולתר שלי. לא יכולתי להתאפק
ושלחתי לה את השאלה הבאה:
"רוזי היקרה עדיין לא ענית לי...
למה יש עזים בבית הספר????
אההההההההההההההההה!!!!!!!!
זה עיניין של חיים ומוות!"
בתור בדיחה חשבתי שמחר אני יכול להפסיק עם אטרף העיזים.
היא ענתה מיד:" שלום גם לך. אני רואה שהלולב מפריע לך לזכור
נימוסים".
"סליחה אנחנו לא התכוונו להעליב רק הסקרנות אוכלת אותנו. הלולב
כבר לעוס למחצה".
"דבר ראשון ליאור הצעיר סליחה כותבים אם ח' ודבר שני מה הקטע
אם הלולב?"
"אני לא יודע, את החתלת וחוץ מזה לא ענית לי על השאלה".
"ליאור היקר.
יש עזים בבית הספר בגלל שהם היחידים שיכולים לעשות
מהההההההה."
"עז (אז) מה, זה עדין לא עונה לי על השאלה, רוזי".
"תן לי שבוע לחשוב על זה. יש לי עזים בשכונה שלי אולי אני אשאל
אותם..."
בתור ליצן, בספק מורה עם מוח צלול, זאת הייתה השיחה הכי ארוכה
והכי ברורה שהייתה לי איתה.

בשבוע הקרוב לא באתי לבית הספר. ההורים לא כעסו בגלל שאין לי
הורים אבל אני השלמתי את החומר של כיתה יב' בפעם השביעית.
למרות שלמדתי בכיתה ח'. בכל מקרה בבוקר יום ראשון של השבוע
שאחרי, התעוררת,. ועל המיטה היה מכתב. פתחתי אותו ושם היה רשום
את הדבר הבא: היו עזים בבית הספר בשביל לחקור את המין האנושי.
אבל אתם יותר מדי חכמים בשבילנו. באהבה רוזי. נ.ב. לא נהרוס את
הכוכב שלכם אחרי הכול.

"רוזי והשטויות שלה". חשבתי. "הי, איך היא יודעת איפה אני גר".
אמרתי בקול. רצתי למחשב ופתחתי את המסנג'ר. השם היחידי שהיה שם
נמחק, השם שלה. התארגנתי מהר ורצתי לבית הספר. זאת הייתה הפעם
הראשונה שהגעתי לפני כולם ושמחתי על כך. בכניסה נתקלתי
במנהלת.
"סליחה, את יודעת איפה רוזי".
"רוזי נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. ולא רק היא גם העזים
והמסמכים הטלפון נותק אין שום דרך לתקשר איתה.." היא המשיכה
ללכת ממלמלת משהו. אני רצתי לפינת החי העזים וכל החיות נעלמו.
בתוך הכלוב שהיו בו העזים הייתה מעטפה ומכתב לידה. במכתב היה
כתוב בדיוק מה שהיה כתוב במכתב שקיבלתי.
איך שתלמידים התחילו לזרום לבית הספר התחלתי לשאול שאלות.
התברר שמיום ראשון שעבר לא היה להם שום שיעור מדע.

עד היום אני לא מבין וכנראה שאני לא אבין מה קרה. ואני שמח על
כך. מאז גם המצב החברתי שלי השתפר ולא שעשיתי משהו מיוחד אפשר
לקרוא לזה אינסטינקט חברתי. גם הציונים שלי השתפרו. לא שהיה לי
משהו אחר לעשות חוץ משעורי בית. היפה של הכיתה הציעה לי חברות
ואני עדין לא יודע מה לומר לה. גם מצאתי עבודה. לא שחיפשתי.
פשוט המצפון שלי הכריח אותי להפוך את ביתי לעבודתי.
מאז מה שקרה ובלי קשר למה שקרה, החיים ואני יותר טובים אלי.
אני משקיע בעצמי והחיים עוזרים לי. אבל תמיד כשיורד גשם ואני
מסתכל למעלה השמים כחולים מעלי. אולי בגלל שרוזי רוצה שהיה לי
טוב יותר. אולי?