ובלילה הזה שהיה אפשר
כבר להרגיש את הרוחות של סוף הקיץ,
וכילדים המסכמים חופשה
היה אפשר לדון בזה,
ובאוויר עומדת אותה
תחושת חד-פעמיות
של שנות-הסוד הקסומות
בהם נהיינו לאנשים.

בלילה שהרגשתי את זה
חומק ממני,
באותה שכחת גורל
בער בי הרגש ביתר שאת,
ולא ידעתי איך
חוסמים את ההשתוקקות.
את מבול הרגש שבשבילו חיים
ובלעדיו...

באצבעות קרות אני
פורש את המחצלות החדשות,
מייפה את האוויר ואת הנשימה
ואת הריח.
צלילי פסנתר מעוררים
את הכתפיים הצורבות
ואת הזיכרון הלוחש
בחיבה, זיכרון מגע.

נחפז למצלמה,
הרגעים האלו הופכים שקופים,
ועם כל נשימה, נשיקה
חיבוק או דמעה-
נשאר עוד שביב חתום של נצח בארכיון החלומות.

והים כמו בסוף הסרטים של פליני
יהיה הסופג של כל הרצונות,
כל הרוחות והתשוקות
שבסופו של הקיץ הזה
לבטח יתעופפו
ולא יוסיפו עוד להיות