עת ערב, את יוצאת מביתך,

לחלוחית אפילה תעלה על לחייך.

סביבך לוחשות, בוקעות, מבהילות,

צלליות שחורות -

                  (אילמות, באין חבויות),

לעד נכרתת, לחלד מהמקוללות.



נרדפת, איך כל שן בכאב חורקת,

מאחורייך בבת אחת הדלת נטרקת.

בצריחת-שווא, מעבר לוילון המקלחת,

תחת זרם המים, מתחת לעורך את קודחת.



אך מי זו, מי?

זו הנגלית -

         (במחצית האדים, קבורה במראה)

אותה מבועתת, מעצמך נבערת

אבודה במראה, מוטלת מעורטלת,

לחלד כרותה, לנצח מקוללת!