אולי תבוא פתאום, תגיח מפינת הרחוב כהרף עין, כהרף עין.
אני מדברת עליך ואילך ואילך. לא רוצה לצפות לרגע, לא רוצה
לחשוב על זה להלה לה לה לה לה לא חושבת על זה.

כשאהיה גדולה אהיה רופאה , זמרת , משוררת , סופרת , סתם.
בוא נדבר רגע ברצינות, את נורמאלית? או שאת לוקחת כדורים?
ואליום כולה ואליום.

אני יודעת הכל, ראיתי הכל ומכל זווית כמעט. אבל אין כמעט או
שראית או שלא?

כשתהיה משמעות למשמעות אז נדבר ברצינות, בסדר?

בוא נתעורר עוד שבוע עוד חודש עוד שנה עוד שנה...

אל תנסה להבין, או לחבר מילים למשפט זה כלכך נדוש.
גם השתיקה חסרת פואנטה. תמות אולי יהיה מרגש יותר.
אבל גם לזמן קצר.

אני יודעת אני יודעת כלום כלום כלום.

אל תטרח בבקשה.
להגיב .
פשוט לך.

דרך צלחה.


"אבא שלי התקשר היום לשאול אותי בת כמה אני"

בו פאקן הו!

תינוקת.

תשיבו לי כולם!
או שתלמדו מזה להיות הורים ולאהוב את הילדים שלכם
או שתגמרו בחוץ, בסדר?
מספיק כבר עם קו יצור הפגום הזה של הילדים עם תסביכים.
נכון, הם יוצאים יצירתיים יותר ,אבל  עם חור ענק בלב.
אי אפשר לסתום אותו בפימו, או בחימר או בשיר.
זה תמיד שם.


אוי...לכו לעזאזל כולכם.