בוקר. מדליק סיגריה. לא פותח עוד את העיניים. רוצה להרגיש את
השריפה בגרון. השמש מכאיבה בעיניים. מזכירה לי לחייך.
שותה קפה. פותח טלוויזיה. חדשות. פיגוע. הולך להשתין. חוזר
למיטה. חושב על איך לפתוח את היום.
אולי עדיף שיישאר סגור.

שטיח קיר:

לפני שנה היכרתי בחורה. עוד אחת. לא מיוחדת מידי. ישבתי לבד
בבית קפה. קראתי על כמה ילדים מסכנים באפריקה. מסוג הכתבות
שגורמות לך לעקם את הפרצוף ולחפש אחרי כתבה אחרת.
המלצר מניח לי על השולחן פתק.
"אתה נראה חמוד כשאתה מעקם את הפרצוף"
                                                           

                                                     
הבחורה עם האדום מאחור

החלתי לסרוק בעיני את בית הקפה. ליד זוג הנשים המבוגרות ששתו
קפה אספרסו חזק של נשים מבוגרות, ישבה בלונדינית יפה, לבושה
אדום וחייכה אליי. לידה ישב בחור שניסה לעניין אותה. היא בכלל
לא התסכלה אליו.
ריחמתי עליו. כעסתי עליה.
חייכתי, היא סימנה לי עם הראש לבוא אחריה. היא קמה והלכה
לכיוון השירותים. יצאתי אחריה.
"גם כשאת בדייט את מתחילה עם בחורים?" נזפתי.
"רק אז" השיבה וחייכה.
כעסתי מבפנים. איך אין לה בושה? אם הייתי במקומו, מזמן הייתי
אומר לה מה אני חושב עליה.
אני חושב שהיא יפה. באותו הרגע התערבבו לי הרגשות. כעסתי עליה
ורציתי אותה. היה לה אומץ.
"אז מה אתה אומר?", היא שאלה והתקרבה אליי, "שנלך יחד לטייל?"
"יאללה" זרקתי.
יצאנו. היא אפילו לא אמרה שלום לבחור. זה שיגע אותי. וגם היא
שיגעה אותי. היה בה משהו מיוחד.

חוף הים היה שקט בלילה. יכולתי לשמוע את הרוח לוחשת לי עצות על
איך לדבר איתה.
"מאיפה את בכלל?"
"תל אביב, אלא מאיפה?" היא אמרה.
"צודקת, רק מישהי מתל אביב תהיה כ"כ מלאה בעצמה ותזרוק בחורים
כמו זבל" יריתי לעברה בכעס.
"אתה נשמע ממורמר משהו" ניסתה לברר.
"אני פשוט מרחם על הבחור. לא הייתי רוצה להיות במקומו. אפילו
שלום לא אמרת לו!" התחלתי לשפוך את כל מה שאני חושב.
"אני בטוחה שהוא יחיה." היא דיקלמה כאילו זה דבר שבשגרה.
"אני הייתי מאוד נעלב".
"אל תדאג, איתך זה לא יקרה." חייכה חיוך עם כוונה.

לא סמכתי עליה. טעיתי. כבר שנה יחד. כל יום הייתי אוסף אותה
אחרי העבודה והיינו יוצאים יחד לאכול.
היה בה משהו מיוחד. משהו שלא הצלחתי להבין. ת'אמת? גם לא
ניסיתי. היה לי כיף כמו שזה. אני לא חסיד גדול של לסבך דברים.
אתה נהנה? זה מה שחשוב.
הרגשתי איך הקשר שלנו תופס תאוצה. היה לנו סקס מדהים. היא
הבינה אותי. בכל מה שדיברתי איתה. היא כאילו קראה אותי ולא
הייתי צריך להסביר לה כלום.
שנה יחד. וריק.
"אביב, אתה הדבר הכי מדהים שקרה לי בשנה האחרונה." היא סיפרה,
והרגיש לי כאילו כל מילה שלה מלטפת אותי.
אבל אצלי? ריק. ממש. איך אני יכול להמשיך לשקר לה, ולי?
"סיגל, גם את." מסתבר שאפשר.
היא חייכה. אני כבר לא חייכתי. נראה כאילו לא אכפת לה.
היא מרגישה שהיא אוהבת. היא מאמינה, או משכנעת את עצמה שגם אני
אוהב אותה. אני לא טלית שכולה תכלת. נכון, עזרתי לזה.
אבל היא לא מרגישה? היא יכולה לקרוא אותי כמו ספר פתוח ואת זה
היא לא רואה? היא לא רואה שאני לא מרגיש כלום? איך היא יכולה
להיות כל כך עיוורת?!

למה בכלל אנחנו כל כך מחפשים אחרי אהבה? מה אנחנו מנסים להשיג
בזה?
לדעתי, החיים הם אוסף של הנאות. רגעים טובים. המטרה שלנו היא
לקחת כל סיטואציה ולהפיק ממנה את המיטב או או לנסות אף להפוך
אותה לחוויה טובה, כדי שנוכל לזכור.
טלוויזיה, סקס, אוכל, קולנוע ואהבה.
יש כאלו שכנראה לא יסכימו איתי. הם מאוהבים, או לפחות מנסים
לשכנע את עצמכם שהם כן.
אהבה, היא הסיפוק היחיד שיכול להחזיק הכי הרבה זמן. לוקח לו
זמן, הוא לא סיפוק מיידי כמו השאר. צריך לטפח אותו, אבל עדיין
הוא עדיין סיפוק.
עוד ניסיון להרגיש טוב עם עצמך.

ערב. מדליק סיגריה. עוד לא סוגר את העיניים. מסתכל על השמש
השוקעת. מזכירה לי לחייך.
היא אוהבת אותי. ישנה טוב. אני מסתכל עליה ומרגיש לא נעים. זה
המקסימום שהגעתי אליו בלהרגיש.
אור השמש החלוש מצל על החדר ורק אור מסכו של המחשב מראה את
הדברים.
אני יכול להרגיש שהיא אוהבת אותי. רואים את זה עליה. היא צריכה
להרגיש טוב עם עצמה. שנה יחד.
אני מסתכל עליה, עירומה, ישנה יפה. מעליה, שטיח הקיר שקניתי
לפני חודשיים. מצויר עליו שלג, הכל לבן בו.
אפשר לראות בו את הרוח מעיפה את פתיתי השלג.
מעיף עוד מבט בסיגל.
אני ממש מרוצה משטיח הקיר שקניתי.