ניאן ניאן הייתה הכי יפה שם.
היא ישבה כשפצעיה דואבים עליה והיא מביטה בי במבטה הקר
והקשוח.
את הקלות שבה ניאן ניאן עברה מכעס לשמחה מדאגה לצער אפשר לתאר
כמעבר מדהים בין יום ולילה בין חיים למוות וזה תמיד היה אותו
סיפור, משהו קטן ששבר את ליבה.
פשוט ידעתי שאני חייב לעזוב אותה שם, פצועה.
היא לא אמרה שום דבר, גם לא יללה, פשוט ידעתי.
הזמן הגיע וניסיתי להתקרב אליה בצעדים מהוססים, היא הרימה אלי
את מבטה הקר והקשוח, אז התיישבתי וחיכיתי.
שראיתי אותה לראשונה, נעצרתי והרכנתי את ראשי, לא רציתי שתשים
לב אלי ועם זאת כול מאודי היה אליה, שנתקלו מבטנו גירדתי קלות
באפי וזהו, היא הבינה.
היא הבינה שהיא כבשה אותי, את החלומות שלי, את הדאגות שלי
וכול זה היה בגירוד אף קטן. את מה שאני יודע על ניאן ניאן אף
אחד כבר לא ידע.
את מה שאני רוצה לדעת על ניאן ניאן אני כבר לא יגלה, לא בגלל
הסוף בגלל איך שזה התחיל.
הקלות שבה אני הסתכלתי עליה. הדרך שבה היא חשפה אלי את חיוכה
הביישני, ידעתי כבר אז שלעולם היא לא תהיה שלי.
כשראיתי אותה לא הייתי צריך אף אחד, לא רציתי שהזמן יעבור,
כול מה שהייתי היה בשבילה, חיי היו מבורכים.
עיניה החלו נעצמות והגאווה נעלמה ממנה, אני עדיין צעיר, זו
אשמתי, אבל אני לא רוצה שתמות, משהו בתוכה מעביר בי צמרמורת.
אל תמותי ניאן ניאן.
עיניה נפקחו וחייכתי, תלך אמרתי בקול, תלך כבר! היא לא רוצה
אותך פה..
קל להתעלם ממנה, קל לא לשים לב לקיומה..
אני בסך הכול כמו כולם ניאן ניאן
חייב ללכת.