אפילו הדוגמאות הקדומות ביותר והדראמות שנסבו על עגת היופי של
האישה, לא צלחו את מעוז ה"אובייטיביות" של הגבר ביחס לבחירה.
איש, איש לדרכו, אל תבונותו, אל  ההיזון החוזר על שניבט
מעיניו. המעלות הניכרות בפנותו אל הדראמה הרומאנטית, קיבלו עד
מהרה פרוזה מסולסלת שנראתה גדרנית ומזוייפת. מחזה מייגע שלעתים
מתהדר בחרוזים מלאכותיים, מן פולחן של הרשות להציג היתול שנון,
דו-שיח בלתי מלוטש, קיבוע מוסר השכל והמסת התובנה.
אדם בעל רוח עזה פלט: "מיהו שאהב מן המבט הראשון?...לא על
מארלו ולא על כל אדם אחר, אפשר לומר שיצרו את ה'חרוז הלבן' ".
אותו ביטוי המתייחס לטראגדיות הספרותיות במחוזות אנגליה והמבטא
את עושי התגליות, שמבקשים אם לא להציף דעתם באשר להמצאת פאתוס
יופי האישה, אז לפחות להירשם כחלוצי הדרך באשר למהות המושג
"הבנת האישה".
בפנייה לעדינות הרוח ובכנות שתחרה צחורה לא ידבק בה רבב, הולם
לבי שקודם לכן שעט ללא מייצר, נבלם והושקט עת פגשתי בשורות
מופלאות שנרשמו ע"י משורר לירי אנגלי מהמאה ה 17 לאמור:

"בלילה הקודם ראיתי את הנצח
כטבעת של אור טהור ואין סופי".